דילוג לתוכן הראשי
לצוד פרות קדושותשיעורים נלווים לספר
לכל המאמרים

הריק שבפנים והתמונה שאנחנו סוחבים

למה כל כך הרבה אנשים עונים "סוחבים" כששואלים אותם מה המצב? הרב אפרים ארנברג מציע שהגאווה מתחילה דווקא ממצוקה.

מבוסס על שיעור 3: מה המצב? סוחבים5 דק׳ קריאה

"מה המצב?" שואלים אותנו במסדרון, בתור בסופר, בהודעה קצרה. ולא פעם התשובה שיוצאת מעצמה היא מילה אחת: "סוחבים" (19:15). היא נשמעת כמו תשובה תמימה על עומס בעבודה או על שבוע ארוך. בשיעור השלישי בסדרה "לצוד פרות קדושות" מציע הרב אפרים ארנברג להקשיב למילה הזאת ברצינות. לדבריו, היא מגלה משהו עמוק על הדרך שבה רובנו מנהלים את החיים.

השיעור פותח את החלק הראשון של הספר, שנקרא "טבע ראשון". זה ביטוי מעולם החסידות, והוא לא מחמאה. הכוונה היא לגרסה הגולמית של האישיות, לטבע שאיתו אדם נולד לפני שעבד עליו. לפי הספר, הטבע הזה מייצר באופן כמעט קבוע שלושה תסמינים: גאווה, עצבות ופחד.

אף אחד לא בא לטיפול בגלל גאווה

הרב ארנברג מעיר שאף אדם לא מגיע לפסיכולוג ואומר שיש לו גאווה. אנשים מתלוננים על אחד משלושה דברים. הם עייפים ושחוקים ועובדים קשה מאוד. או שהם עצובים ומדוכדכים. או שיש להם חרדות, לחץ ומתח. לפי הרב, העייפות היא הצורה שבה הגאווה מורגשת מבפנים.

איך זה מתחבר? לאדם יש תדמית, תשובה מוכנה לשאלה "מי אני". את התדמית הזאת צריך לתחזק כל הזמן, והתחזוקה דורשת המון כוחות. מכאן ההרגשה שכל החיים הם משא. הספר מצייר את זה באיור של בחור שסוחב תמונה ממוסגרת של עצמו. במקומות שבהם התחזוקה לא מצליחה נוצרים "סדקים", ואיתם תסכול ודכדוך. ומתוך כל זה צומחים גם הפחד והחרדה.

הרב מדגיש שזו לא תקלה מקרית. בלשון של היום, זו תכונה של המערכת ולא באג בה. כך נראית האישיות כשמנהלים אותה כמו שרובנו נוטים לנהל אותה. התסמינים מופיעים על ספקטרום רחב, ממצב רוח רגיל ועד מצבים קשים, אבל במידה כזאת או אחרת הם מופיעים אצל כולם.

הפרה הקדושה: "הגאווה היא פשוט פגם"

כאן נמצאת ההנחה המוכרת שהשיעור מאתגר. כשאומרים לאדם שהוא גאוותן, זה נשמע כמו כתב אישום. הגאווה נתפסת כפגם מוסרי, כמשהו שאנשים רעים או נרקיסיסטים סובלים ממנו. הרב ארנברג מספר שהפרק הראשון בספר, "נפח", היה קשה מאוד לכתיבה ועבר גרסאות רבות. השאלה הייתה מאיפה מתחילים. האם האדם גאה, ולכן הוא מתוסכל וחרד? או שבפנימיות הוא נמצא במצוקה קיומית, והגאווה באה אחריה?

הרב מודה ששתי הדרכים אפשריות. הוא גם מזכיר שבעיני חב"דניק ברור שהגאווה היא עיקר היצר. אבל הספר בחר לפתוח במצוקה. אחת הסיבות, הוא אומר בגלוי, היא שהניסוח הזה קל יותר לעיכול ופחות מאשים. ועם זאת, הוא מוסיף שלדעתו הניסוח הזה גם אמיתי.

לבד במעלית

כדי להסביר את המצוקה, הרב מביא תמונה פשוטה. אדם תקוע לבד במעלית. יש הפסקת חשמל, אין סוללה בטלפון, חושך. פתאום הוא מתכנס לתוך ה"נטו" של עצמו, בלי חברים ובלי שום דבר להתעסק בו.

מה מוצאים שם? לא בהכרח ריקנות דרמטית, וגם לא הרגשה שמשהו מקולקל. הרב מתאר את זה בפשטות: "אני פשוט לא מוצא יותר מדי" (24:08). המקום הזה טעון ולא נעים, ולכן כמעט אף אחד לא שוהה בו. אנחנו ממלאים את החיים בבידור, בהסחות דעת, בחברים ובשמחות. גם התרבות האנושית כולה השקיעה מאמץ עצום ביצירת עניין.

ובמובן עמוק יותר, המצוקה הזאת דוחפת את האדם לאמץ תדמית בעלת ערך ונפח מוגדרים. הרב נותן דוגמה מעצמו: "אני רב חשוב שמעביר שיעורים וכותב ספרים" (26:29). הוא מבהיר שלא מדובר בנרקיסיסטים. כל אדם רגיל שנשאל "מי אתה?" עונה מיד, עם מסגרת, קורות חיים ותיאור. ילד קטן, לעומת זאת, צריך לחשוב על השאלה, כי עוד אין לו תשובה מוכנה. התדמית מאפשרת לנו לא לשהות בתוך הנטו, ולכן היא נעשית יקרה כל כך, וצריך לשמור עליה כל הזמן.

לנטייה הזאת, לייחס לעצמי יותר ערך מהנטו שלי, קוראים גאווה. ומכיוון שהנטו הוא בעצם אפס, כל ערך שאני מייחס לעצמי כבר נכנס להגדרה הזאת.

מצוקה, לא רשעות

מכאן המשפט המרכזי של השיעור. האדם אינו גאוותן מתוך רוע. בלשונו של הרב ארנברג: "האדם הוא מצוקה, יש בו מצוקה קיומית מאוד" (40:26). הגאווה היא המענה הנפשי הכי טבעי והכי נורמלי למצוקה הזאת. הגאווה הגסה, המחשבה שאני יודע הכל ושאני הכי חכם והכי יפה, היא כבר תסמין מאוחר של אותו תהליך. זו אותה נוסחה, רק בפרופורציות חריפות יותר.

הרב מוסיף שסטייה קטנה מאוד בהתחלה מתגלגלת לפעמים למקומות גסים. אבל בהתחלה, כך הוא אומר, "אף אחד לא תכנן דבר כזה" (31:24). ואין זה משנה אם התדמית היא של תלמיד חכם, של שליח במסירות נפש או של כוכב קולנוע. המנוע הפנימי זהה בכל ציבור ובכל תרבות.

את הרקע התיאורטי הרב מביא מן החסידות. האדם נברא יש מאין, ולכן חומר הגלם של הקיום שלו הוא "אין". הריק הזה נקרא בחסידות "כוח המתהווה". הוא פועל כמו ואקום ששואב, והוא החלק הניטרלי בנפש, לא הרע שבה. הרב גם מזכיר מאמר של אדמו"ר הזקן בליקוטי תורה על פרה אדומה: כששורפים את הפרה נשאר רק אפר, הנטו של הדבר בלי הצבע והציור.

הרב מספר שהשאלה הזאת הובאה במפורש לפני הרב יצחק גינזבורג. התשובה, כפי שהוא זוכר אותה, הייתה שאפשר לומר כך ואפשר לומר כך. מבחינת הרב ארנברג, זה נתן גושפנקה לניסוח של הספר.

מה עושים עם זה בחיים

למה הניסוח הזה חשוב? ראשית, הוא עוזר להפנים. כשמאשימים אדם בפגם עמוק, קשה לו להאמין לזה. כשמתארים לו מצוקה אמיתית, הוא מזהה את עצמו. שנית, הוא יוצר ציפייה. אחרי שהספר הסביר שהפתרון שבחרנו לא היה טוב, עולה מיד השאלה: "אוקיי, אז מה אתה מציע לעשות עם הנטו הזה?" (44:06). מכאן הספר מחויב להציע מענה אחר.

שאלה מהקהל הביאה את הרב לסיפור עץ הדעת. הנטייה הראשונית כמעט מובנית בנו. ההתדרדרות האמיתית מגיעה בתגובה שבאה אחריה, כשהאדם אומר "האשה אשר נתת עמדי", ורש"י כותב שם שכאן כפר בטובה. לפי הרב, שם נמצאת העבודה: להגיב נכון לברירת המחדל.

וזו גם התקווה שבשיעור. השם "טבע ראשון" כבר רומז שיש "טבע שני". אם הופכים את היחס לריק הפנימי, לכוח המתהווה, כל המערכת יכולה להתעצב אחרת.

אז בפעם הבאה שתענו "סוחבים", אולי כדאי לשים לב מה בעצם אנחנו סוחבים. בשיעור המלא הרב אפרים ארנברג פורש את המהלך הזה בהרחבה, עם עוד דוגמאות ומקורות. מומלץ לצפות בו.