מה עושים אחרי שכבר התעצבנו?
הרב אפרים ארנברג מציע לא להתחיל מהחלטה טובה, אלא מתגובה נכונה למה שכבר קרה, כי שם משתנה המנגנון שמניע אותנו.
כמעט לכל אחד יש רשימה כזאת. לא אוכל יותר גלידה. אתחיל דיאטה. אקום מוקדם בבוקר. השנה אסיים סוף סוף את מה שתכננתי ללמוד. ההחלטות האלה נולדות בהתלהבות, ולפעמים הן אפילו מחזיקות מעמד. אבל כולנו מכירים מהחיים שזה לא תמיד עובד.
בשיעור החמישי בסדרה "לצוד פרות קדושות" פותח הרב אפרים ארנברג את החלק השני של הספר, שנקרא "ברירת מחדל". הפרה הקדושה שהוא מבקש לצוד כאן נשמעת כמעט מובנת מאליה: כל שינוי מתחיל בהחלטה.
ההחלטות החשובות כבר התקבלו
הרב ארנברג לא מזלזל בהחלטות טובות. הוא מזכיר שבחב"ד אוהבים לקבל החלטות טובות, ומדגיש שהוא לא רוצה לבטל את זה. השאלה שהספר שואל היא אחרת: עד כמה זה יעיל.
מול ההנחה המוכרת הוא מציב משפט הפוך: "ההחלטות החשובות התקבלו הרבה לפני ששמנו לב" (02:22). חלקים רבים באישיות שלנו כבר רצים על טייס אוטומטי. וככל שמשהו מוטבע עמוק יותר בנפש, כך קטן הסיכוי שהחלטה תצליח לשנות אותו.
אפשר לשמוע את זה בשפה שלנו. אנחנו אומרים: התעצבנתי, התרגשתי, התאהבתי, נפלט לי, נפלתי. כאילו החיים מתחוללים מעלינו, בטוב וברע. ומכאן הקושי, בלשונו של הרב: "זה לא שהחלטתי להתעצבן, ולכן לא ברור מה יועיל שאני אחליט לא להתעצבן, כי גם כשהתעצבנתי לא החלטתי להתעצבן" (03:30).
לחרוט את העבר
אם ההחלטה לא מגיעה למקום שבו ההתנהגות נוצרת, מה כן מגיע לשם? כאן הרב ארנברג מצביע על החידוש של המאמר "פרק בעבודת ה'" של הרב יצחק גינזבורג, שעליו מבוסס הספר. זה מאמר על איך להגיב: מה עושים אחרי שכבר עשית משהו טוב, ומה עושים אחרי שכבר עשית משהו רע.
"להגיב" פירושו לכייל את החלקים שרצים מעצמם. המטרה איננה להפיק תוצאה, אלא לסדר את המערכת כך שהתוצאה תבוא מאליה. חושבים על המהלך הנפשי, ולא על התוצאה.
הדוגמה היא כעס. ההלכה מגדירה תשובה כחרטה על העבר וקבלה על העתיד. בקריאה פשוטה, שתי התנועות פונות קדימה: אני לא מרוצה ממה שהיה, ולכן מחליט שמחר יהיה אחרת. אבל זו בדיוק תנועת הנפש שבדרך כלל לא מצליחה. אם כל המנגנונים שהביאו אותי לכעס עדיין פועלים, אין סיבה גדולה לחשוב שמחר זה לא יקרה שוב.
הרב גינזבורג, מספר הרב ארנברג, דורש את המילה חרטה מלשון חריטה, כמו בצירוף חרט אנוש: החרט הוא כלי שחורטים בו. "צריך לחרוט את העבר" (07:35). בשפה של היום-יום: אחרי שהתעצבנתי, התשובה העיקרית היא לעשות משהו עכשיו כדי שזה לא יקרה שוב. לא רק להחליט, אלא לבדוק מה הביא לכעס, ולהתנהל כך שהסחף הזה יתערער.
זה גם החלק המקומם בספר. הוא לא אומר: תעשה טוב, אל תעשה רע. הוא אומר: אם עשית טוב, התייחס לזה נכון, ואם עשית רע, התייחס לזה נכון. לכאורה זו כניעה מראש. הרב ארנברג מסביר שאין כאן הצדקה של עבירות, אלא הכרה במציאות. רובנו מוצאים את עצמנו כל הזמן מתרגשים, מתלהבים, מתעצבנים או מדוכדכים, ולכן צריך לדבר אלינו כפי שאנחנו.
חוסר רגישות הוא עודף רגישות לעצמי
למה בכלל אנחנו מוצאים את עצמנו בסיטואציות כאלה? הרב ארנברג רואה בזה ביטוי של גסות: אדם חי מתוך תחושה כללית של לגיטימציה וצדקנות, עד שהמילים קופצות לו מהפה.
כאן הוא מציע הסתכלות חדשה על מה שאנחנו קוראים "חוסר רגישות". אתה רוצה להגיד משהו, וגם אני רוצה להגיד משהו. כשאני לא נותן לך לדבר, זה לא רק שאני לא רגיש אליך. אני רגיש מאוד לכמה שאני רוצה לדבר. אנחנו חיים באותו מרחב, וזה משחק סכום אפס. כמו ילד בכיתה שהתשובה פשוט פורצת ממנו: הרגישות שלו למה שגועש בתוכו כל כך גבוהה, שהוא דורס את מה שקורה בחוץ. ובמשפט אחד: "חוסר רגישות לבחוץ, זה הרבה רגישות לבפנים" (20:22).
איך מתפתחת רגישות אחרת? הרב ארנברג טוען שהדרך היא לקחת את כל הפעמים שבהן כן התפרצתי, ולהגיב אליהן נכון.
הוא מתאר אדם שחוזר הביתה, אין ארוחת ערב, והוא מתעצבן. מאוחר יותר בלילה, כשהוא כבר רגוע, אשתו מסבירה לו מה עבר עליה באותו יום. הוא מרגיש טיפש, ו"זה חרט משהו בנפש" (35:50). זה לא תהליך מניפולטיבי, אלא תהליך בריא. למחרת, כשהוא חוזר הביתה, הוא באמת מרגיש שמגיע לו פחות. ההתפרצות באה ממטען גדול של תחושה שמגיע לו, והתגובה הנכונה עידנה את האלגוריתם שהביא אליה.
התגובה הנכונה אף פעם איננה ברירת המחדל. היא דורשת עבודה יזומה, אבל היא סבירה ואפשרית. כל סיבוב שעובדים איתו נכון מעדן את האישיות, וכל סיבוב שלא עובדים איתו נכון מדרדר אותה. וזה נכון גם לטוב: אותו אדם אולי שמע בבוקר כמה הוא מוצלח, וגם את זה עיכל לא נכון. העיקר הוא לשים לב למה שמתחולל בנו ולכייל מחדש את המנגנון. כיול נכון כבר ישפיע על מה שיקרה בפעם הבאה.
רשע, בינוני וצדיק: מתי תופסים את עצמנו
בחלק הלמדני של השיעור הרב ארנברג מחבר את הרעיון לתניא. לכאורה התניא מדבר אל הבינוני, שלא מתעצבן ולא צועק, ועבודתו היא ליזום. אבל לדבריו, כולם מגיבים. ההבדל הוא לאיזו שכבה בנפש.
הרשע מגיב ללבושי הנפש, למחשבה, לדיבור ולמעשה. עד שהוא לא צועק, הוא לא תופס את עצמו. הבינוני מגיב לכוחות הנפש. הוא עוד בדרך הביתה מרגיש את הזחיחות ואת התחושה שמגיע לו, ומגיב פנימה לפני שזה יוצא החוצה. "הוא לא תופס את עצמו מתעצבן, הוא תופס את עצמו עצבני" (47:03). זו אותה תנועת נפש, רק מיומנת יותר. הצדיק מגיב לעצם הנפש: הוא חווה את הפגם בעומק, עוד לפני שהעצבים בכלל מופיעים.
מכאן מסקנה מפתיעה. הצדיק רגיש לרע יותר מהבינוני, הבינוני רגיש לרע יותר מהרשע, ורק הרשע חושב שהוא בסדר. מי שתופס את עצמו מוקדם יותר מרגיש פחות בסדר, ודווקא זה מה שמונע ממנו להתפרץ.
בפעם הבאה שתמצאו את עצמכם אחרי התפרצות, אפשר לנסות דבר אחר מהבטחה שזה לא יקרה שוב: לעצור, לבדוק מה הביא לשם, ולתת לרגע הזה לחרוט משהו. בשיעור המלא תמצאו גם את דוגמת החלב שנופל מהמקרר, ושאלות של משתתפים על חינוך ילדים ועל מקל וגזר.