כשנוח מדי: על התיקון שהולך נגד הזרם
הרב אפרים ארנברג מסביר למה שינוי אמיתי בנפש כמעט תמיד מרגיש לא נוח, ולמה נוחות גדולה מדי היא דווקא סימן אזהרה.
כמה פעמים בשבוע אנחנו אומרים "מוצא את עצמי, מצאתי את עצמי" (02:26)? מצאתי את עצמי מתעצבן, מצאתי את עצמי צועק, מצאתי את עצמי שוב באותו מקום. הביטוי כל כך רגיל, שכמעט לא שומעים מה הוא אומר: משהו קרה בתוכנו לפני שהספקנו לבחור. רק אחר כך, בשלב שני, אנחנו פוגשים את עצמנו בתוך הסיטואציה.
בשיעור השישי בסדרה "לצוד פרות קדושות" הרב אפרים ארנברג מסיים את החלק השני של הספר. הוא חוזר אל התופעה הזאת, שהספר קורא לה "חיים למפרע", ושואל: אם ככה אנחנו חיים, איך בכלל משתנים? התשובה שלו מפתיעה, ואולי גם קצת לא נוחה. וזו בדיוק הנקודה.
הפרה הקדושה: שינוי טוב מרגיש טוב
רובנו מניחים בשקט ששינוי נכון צריך להרגיש נעים. אם השיעור מחמיא, אם הספר מעודד, אם התחושה זורמת, כנראה אנחנו בכיוון. ויש עוד הנחה מוכרת מעולם העזרה העצמית: שכל שינוי מתחיל בהחלטה. מחליטים שלא נתעצבן יותר, ומתחילים מחדש.
הרב ארנברג מציע מבט הפוך. לדבריו, גם ההחלטות שלנו הן חלק מהטייס האוטומטי. אדם מתעצבן, מחליט שלא יתעצבן, ושוב מתעצבן, וכל המעגל הזה שייך לאותה מערכת. ההחלטה לא יוצאת מהמנגנון. היא עוד פלט שלו.
לעצור בצד ולפתוח את מכסה המנוע
למה הספר עוסק דווקא בתגובה שאחרי? הרב ארנברג נותן שתי סיבות. הראשונה מעשית: את מה שקורה מעצמו אי אפשר לתפוס לפני שהוא קורה. אדם שמגיע ליועץ ואומר בכנות שהוא כל הזמן מתעצבן לא מחפש תירוץ. הוא באמת לא מצליח לעצור את זה מראש. הרב מדגיש שאין כאן דיון פילוסופי על בחירה חופשית, אלא תיאור מעשי של החוויה.
הסיבה השנייה עמוקה יותר. המטרה איננה רק להפסיק לכעוס עכשיו, אלא לכייל מחדש את המנגנון שמייצר את הכעס, כדי שלא נמצא את עצמנו שם שוב. לכן חשוב יותר להבין מה כבר קרה מאשר לנסות לדחוף קדימה את התוצאה הבאה.
כאן הוא מביא משל ממרוצי מכוניות. אפשר ללחוץ על הגז כמה שרוצים, אבל מדי פעם עוצרים בצד ומחליפים צמיגים. השעון ממשיך לרוץ, ובכל זאת מי שמוותר על העצירה מפסיד יותר ממה שהוא מרוויח. כך גם בנפש: יש מקום לעבודה של לא לכעוס, אבל המוקד של הספר הוא "לעצור את הרכב בצד ולפתוח את מכסה המנוע" (18:01), ולבדוק מה הביא אותי עד הלום.
למה תיקון אמיתי תמיד הפוך
בחסידות יש שני מושגים לתהליך התיקון: אתכפיא ואתהפכא. אתכפיא היא להסיט בכוח את התוצאה הבאה, למשל להחליט שהפעם לא אתעצבן. אתהפכא היא לכייל את המנגנון עצמו, כך שהוא יפיק מעצמו פלט הפוך. אתכפיא היא עבודה מלאכותית, ואתהפכא היא כשהדבר נהיה טבע. הרב ארנברג לא מבטל את האתכפיא. לפעמים צריך פשוט לשתוק, וגם כלים צריך לשטוף בלי לחכות לחשק. אבל היא תמיד שלב ביניים, והתכלית היא ההיפוך.
מכאן כלל האצבע של הספר: מה שנרצה לחולל ברגע העבודה יהיה תמיד הפוך ב־180 מעלות מהנטייה הקיימת. אם הנפש זורמת לכיוון מסוים ומביאה תוצאות שאנחנו לא מרוצים מהן, אי אפשר לשנות אותן בלי לעשות משהו שנוגד את הזרימה הזאת. הרב ממחיש את זה בתרגיל כושר, שההגדרה הטכנית שלו היא למתוח את עצמי בצורה לא נוחה. במילים שלו: "לעשות מה שנוח זה ההגדרה של לא לעשות כושר" (25:58).
ולא כל מה שנראה מעודן הוא גם מתוקן. בחסידות אוהבים לשאול מי גס יותר: עשו, שביקש בבולמוס שילעיטו אותו מן האדום, או האיסטניס, שמוכן לאכול רק בכפית של כסף ורגיש כל כך לעצמו? ההתנהגות החיצונית, הקוסמטיקה, לא תמיד מעידה על תיקון פנימי.
שני אחוזים של חומר פעיל
האם זה אומר שכל שיעור צריך לטלטל, ושכל עידוד מיותר? ממש לא. הרב ארנברג מביא את משל התרופה: על העטיפה כתוב שיש בה כ־2% חומר פעיל. השאר הוא צבע, מעטפת וסירופ, כדי שאפשר יהיה לבלוע. גם מאמן כושר טוב מחבק ומחמיא, ורק קצת מאתגר. בלי העטיפה לא נסכים לבלוע אפילו את החלק הקטן. לדבריו, יש בחיים יותר מקום לחזק ולתמוך, ורק קצת מקום לשנות. הספר פשוט עוסק בקצת הזה.
אבל גם ההפך נכון. בכינוס השלוחים טען בפניו שליח שרוצים שהאורח יקבל הכי טוב והכי נוח. הרב הסכים שצריך מיטה נוחה, אוכל טעים וסבר פנים יפות. ובכל זאת, אם אדם שדעותיו הפוכות משלך עבר שבוע של שיחות עומק בביתך, ויצא ושום דבר לא גירד אותו, זה לא נראה סביר. השליח לא אהב את התשובה, והרב אומר שהוא מבין אותו. ובלשון המשל: "אם אתה לא טועם את כל התרופה ואין שום דבר מר, אז יכול להיות שאין שם תרופה" (43:41). לתרופה לילדים יש טעם של תות, אבל גם טעם לוואי. לארטיק אין טעם לוואי, ובאמת הוא לא תרופה.
ומה זה אומר ביום־יום? היישום הראשון נשמע כמעט מצחיק, והרב עצמו מנסח אותו בצורה אירונית. שימו לב איך אנחנו מגיבים לטוב שעשינו: בנונשלנטיות. כשמחמיאים לנו, אנחנו ממהרים לומר שזה כלום. כשמודים לנו, אנחנו עונים שאין בעד מה. גם בפנים אנחנו לא נעצרים על הטוב, וממשיכים הלאה. ולעומת זאת, כשאנחנו עושים משהו רע, אנחנו תופסים את הראש: איך עשיתי את זה, זה כל כך לא מתאים לי.
לדברי הרב ארנברג, שתי התגובות באות מאותו מנגנון. הכיוון שהספר מציע הוא להפוך אותן: להתפעל מהטוב ולחפש את כל מה שגרם לו, ולפגוש את הרע בשקט הלא־מתפעל שבו אנחנו פוגשים בדרך כלל את הטוב. הוא מדגיש שאין כאן תכנון מתוחכם או זיוף. אף אחד לא יושב ומתכנן להקטין את הטוב שלו. צריך לראות את זה בעין תמימה, כמו פלונטר שכולנו פשוט תקועים בו.
זה לא טבעי, ולכן עושים את זה טיפין טיפין. בינתיים, לפני הקטעים המעשיים שמגיעים בהמשך הספר, ההנחיה היא רק לשים לב. והעבודה הזאת לא חייבת להיות עצובה. כמו אתלט שמתמכר לריצה, אפשר להתמכר גם לה. זה כיף, רק כיף מסוג הפוך, כיף טוב.
בסוף השיעור הרב סיכם את הכול במשפט אחד: "אם נוח לך מדי קום" (46:43). הוא סיפר שבמחלקת השיקום, אחרי ניתוח שעבר, היו לצוות חולצות כמו בסוף קורס, ועליהן היה כתוב "מי שרוצה לעמוד שיקום" (47:00). המשפט הזה תפס אותו מאוד חזק. אם גם לכם נוח מדי, אולי זה הזמן לקום ולצפות בשיעור המלא.