שיעור למי שכבר חטף מהחיים
תקציר
הטבע הראשון של האדם – גאווה מתוחזקת, עצבות לא מבוררת ופחד מריר, כתמונת מראה של סוף המאמר "פרק בעבודת ה'"
הרב אפרים ארנברג משלים את השיעור הקודם ושואל: מאיפה בא תיאור "הטבע הראשון" של האדם, שבו נפתח הספר "לצוד פרות קדושות"? התשובה: הוא לקח את המשפט המסכם של המאמר "פרק בעבודת ה'" – "הגאווה נשברת, העצבות מתבררת והפחד נמתק" – והפך אותו, כדי לתאר את המצב שלפני התיקון: גאווה מתוחזקת, עצבות עמומה ופחד מריר. הבסיס הוא חוסר הנוחות של האדם עם "הנטו" של עצמו. לכן הוא מסיח דעת ממנו ונאחז בתדמית מנופחת מעט. ההרגל הזה (להתארגן סביב תדמית) עולה שלושה מחירים מובנים: תחזוקה מתמדת שגורמת לעייפות ושחיקה, סדקים שגורמים לדכדוך, ומצבור שהופך לתפיסת עולם פסימית ולחרדה מן העתיד. הרב טוען שהפסיכולוגיה היומיומית מעצבת את התיאולוגיה ואת מה שנראה לנו "רציונלי", ושטלטלות קיצון לא מביאות לפיכחון אלא להתבצרות. המטרה היא להפוך את האלגוריתם: לשבור את התדמית, לברר את הנטו ולהמתיק את חוויית העתיד, או לפחות להאט את הדעיכה.
מהלך השיעור
השלמה לשיעור הקודם: איך נבנה הפתיח של הספר (00:30)
- השיעורים באים לחבר את תוכן הספר לתניא ולמאמר "פרק בעבודת ה'", שעליו הספר מבוסס.
- בשיעור הקודם הרב הסביר שגם התניא פותח בשאלה "איך אני מרגיש" – האם המחשבה הזאת תעשה אותי עצוב או שמח. זה חידוש: מי אמר שעבודת ה' היא להרגיש טוב? (01:06)
- הרב אמר בשבוע שעבר שהסדר של הספר לא כתוב במאמר. אחר כך הוא נזכר שזה לא נכון. (01:24)
- הוא לקח את המשפט המסכם של "פרק בעבודת ה'" והפך אותו "על הראש". המשפט מתאר שלושה תיקונים בנפש, ולכן ההיפוך שלו מתאר שלושה קלקולים. (01:55)
- לשון המשפט כפי שהרב מצטט: מי שהולך בדרך זו – "גאוותו נשברת, העצבות והייאוש מתבררים… והפחד נמתק בשורשו". (02:41)
- עיקרון בלימוד: אם מבינים מה מתקנים, מבינים מה היה צריך לתקן. תיאור הטבע הראשון הוא המצב המתוקן שבחסידות, הפוך. (03:43)
ההיפוך: מתוחזק, מבולבל, מריר (04:07)
- גאווה – במצב המתוקן היא נשברת. ההפך מלשבור הוא לתחזק. לכן במצב הלא מתוקן הגאווה מתוחזקת. (04:08)
- עצבות – במצב המתוקן היא מתבררת. "לברר" הוא מלשון בהירות: לברר סוגיה, לברר מי התחיל כששני ילדים רבו, וגם מלאכת בורר בשבת – להפריד פסולת מאוכל. ההפך: עמום, מעורפל, מבולבל. (04:59)
- פחד – במצב המתוקן הוא נמתק. ההפך ממתוק הוא מר. לכן במצב הלא מתוקן הפחד מריר. (06:31)
- הספר עצמו לא מתחיל מגאווה אלא מריקנות ומעצבות – כלומר ממה שצריך להתברר. (07:36)
הנטו והעמימות סביבו (08:02)
- המקום הריקני באדם הוא מקום שהוא לא רוצה להסתכל עליו בבירור: הערך העצמי ה"נטו" שלו.
- דוגמה מהשיעור הקודם: אדם תקוע במעלית, יש הפסקת חשמל, הטלפון לא עובד. הוא מתכנס לנטו שלו, וזה מקום "רזה" מאוד. (08:34)
- לכן אנחנו שומרים עמימות סביב הנטו: חברים, פודקאסט, עבודה. כך אנחנו מסיחים דעת. (08:56)
- גם החלום "לשבת על החוף בתאילנד ולשתות פינה קולדה" מתחיל להרגיש ריק אחרי חצי שעה או שעה. (09:32)
- משתתף מביא דוגמה של שבוי שהיה לבד ימים רבים. הרב: אנחנו שומעים "טראומטי" גם אם מנכים את ההתעללות. רק השהות בנטו כבר קשה לנו, כי אנחנו לא מורגלים בה. (09:50)
- כשהנטו מתברר זה מאכזב ומתסכל. אבל הטענה של המאמר היא שצריך להגביר את הבהירות על המקום הטעון הזה, ודווקא הבהירות מביאה לשמחה. (11:01)
שלושה פעלים: לשבור, לברר, להמתיק (12:02)
- לשבור – פעולה טוטלית, "לזרוק מהחלון". גאווה צריך לשבור. (12:25)
- לברר – "פיפטי פיפטי": יש בדבר חלקים טובים וחלקים לא טובים, וצריך לעשות סדר. (12:39)
- בתניא הביטוי שהולך עם עצבות הוא "לערבב": לא לערבב את שמחת הנפש בעצבון הגוף. הרב אומר שהביטוי מופיע בתניא פעמיים ושהוא אולי הביטוי החשוב ביותר בספר. בירור העצבות הוא נושא הפרקים האמצעיים של התניא. (12:55)
- להמתיק – לא לשבור ולא אפילו לברר. כמו לטבל מאכל: "זה כמעט טוב, רק צריך איזה המתקה קטנה". (13:44)
המחיר הראשון: תחזוקה, עייפות ושחיקה (14:26)
- החלק הראשון של הספר (שלושה פרקים) מתאר את המצב הזה. מפני שלא נוח לאדם בנטו שלו, הוא נכנס למרדף אחר ערך עצמי ומטפח זהות בעלת נפח וערך יציבים. (14:29)
- כששואלים "מי אני, מה אני שווה" – גם כשאני מול עצמי – אני רוצה תשובה זמינה ומרשימה. לכן אני בונה "רזומה" שאני יכול להסתכל עליו במקום להסתכל על עצמי. (15:21)
- משתתף שואל אם זה לא טוב, למשל לבחור צעיר חסר ביטחון. הרב משאיר את השאלה פתוחה: הוא רק מתאר תופעה, לא שופט. (16:00)
- גאווה יכולה להיות גסה ("מלך העולם"), אבל גם נורמטיבית לגמרי. דוגמה: מחר כולנו הולכים לקלפי, וכל אחד בטוח שהוא יודע מה צריך להיות פה. (16:37)
- התשובה שלנו ל"מי אתה" – "אני מעביר שיעורים, כותב ספרים, אבא, עובד" – היא סיפור גדול יותר מהנטו של החוויה הקיומית. זו גאווה. (17:42)
- לשאלת משתתף: מי שאין לו שום סיפור באמת לא מתפקד. אבל הרב מדייק: לא הסיפור עצמו קריטי. אנחנו מארגנים את האישיות כך שהיא נשענת עליו, ולכן אם מוציאים אותו יש קריסה. אפשר לארגן אחרת. (18:31)
- ברגע שאני מייחס לעצמי ערך שאינו מאה אחוז הנטו שלי, יש באופן מובנה פער בין הסיפור למציאות. המציאות היא "כמו מראה", וההד שלה תמיד קצת פחות ממה שאני מצפה. (20:24)
- לכן יש "קריינות" או "וויס אובר" בראש: "הוא לא הבין אותי", "הוא בטח היה עייף". הקריינות רצה ברקע ומתחזקת את הסיפור. (21:29)
- דוגמת הכנסת (שהוצאה מהספר בעריכה): 120 חברי כנסת עם דעות הפוכות, ובכל זאת כל אירוע – כלכלה, מלחמה, שלום – מאשש לכל אחד את התזה שלו: "זה בדיוק מה שאמרתי". (22:28)
- אנחנו לא פוליטיקאים, אבל בוויכוח עם האישה או כשמישהו חותך אותך בכביש "פתאום גם אתה נהיה חבר כנסת" וממציא תאוריות כדי להצדיק את עצמך. (23:36)
- הסימפטום בנפש: עייפות ושחיקה. בספר יש ציור של אדם שסוחב פסל של עצמו. (24:12, 28:08)
- לשאלה "מי טועה": 120 חברי כנסת לא יכולים כולם לצדוק. הרב טוען שלכולם יש פער – למי שחושב שהוא נפוליאון יש פער גדול, ולרובנו פער קטן, אבל הפער מובנה, כי זו מטרת הפרויקט: לתת יותר ערך מהנטו. (25:49)
- ילד קטן מאוד שנשאל "מי אתה" לא מבין את השאלה. למבוגר יש תשובה "במגירה" – וזו כבר תדמית. (27:12)
המחיר השני: סדקים ודכדוך (28:24)
- לא כל פער אפשר לתווך. לפעמים אני מתפרץ, צועק, פולט משפט לא במקום, והפרסונה לא מחזיקה מעמד. (28:39)
- אז באים תסכול, דכדוך, מלנכוליה, עצבות – "הדאונים של החיים". זו נחיתה לקרקע אחרי ניפוח. זה יכול להיות דיכאון קליני או סתם מצב רוח רע ו"איך אמרתי דבר כזה". (29:14)
- דוגמה אישית: "אני רב משפיע שכותב ספרים". מספיק שמישהו לא מתלהב מהספר, והנרטיב בראש רץ – "הוא לא מבין עניין". אבל הנרטיב לא מצליח לכסות הכול, ומה שלא מכוסה מרגיש רע. (30:24)
- גם התחזוקה וגם הסדקים מובנים אצל כולם, כי זה הטבע הראשון. (30:02)
- הערה על אופי הספר: רוב הדברים כתובים במשתמע. הרב לא רצה לטעון טענות אלא לתאר תופעות, כדי שהקורא יבדוק אם הוא מזדהה. (31:18)
המחיר השלישי: מצבור שהופך לתיאולוגיה (32:05)
- הרב רואה בחלק הזה את החשוב ביותר בספר ובחיים. האדם הוא יצור רציונלי, מפתח תפיסות עולם, והחוויה הפסיכולוגית היומיומית יוצרת לאורך זמן תפיסת עולם שלמה – גם אצל מי שמעולם לא שמע את המילה "תיאולוגיה". (32:22)
- כשל מובנה בפסיכולוגיה יוצר בהכרח כשל מובנה בתיאולוגיה. (33:46)
- דוגמה: כתבתי ארבעה ספרים והתגובות היו פחות ממה שמגיע. כך מתפתחת ציניות: "אנשים אף פעם לא יעריכו". זה חוזר כמו "תיבת תהודה", ובספר הבא אני כבר מצפה מראש שלא ייהנו. בקצה זה יכול להגיע לפרנויה. (33:59)
- אם אני דתי, אני מתחיל להרגיש שהקב"ה הוא "טיפוס קפדן" שמחפש אותי. אם אני לא דתי, העולם הוא מנגנון קר ומנוכר. ואני חווה את זה כרציונליות טהורה. (35:59)
- כשקוראים את ניטשה בגיל 15 והוא "מוציא לי את המילים מהפה", זה לא רק דעה. זה מתכתב עם החוויה הפסיכולוגית המתמשכת. (36:28)
- טענה "רדיקלית": האמונה והפילוסופיה של האדם הן במידה רבה תוצר של ההתמודדות הפסיכולוגית שלו. עצם ההגדרה שלך לרציונליות מושפעת מהדרך שבה אתה מנהל את הפסיכולוגיה שלך. (37:23)
- גם הסביבה והספרייה מהדהדות את אותה חוויה. דוגמה: כדי להצדיק את עצמי אני משתכנע שהשכן והבוס לא ישרים, אחר כך שכל הבוסים כאלה, אחר כך האנושות, "וכנראה גם מי שברא את האנושות". (38:16)
ההבדל מספר חסידות קלאסי: מלמטה למעלה (39:23)
- ספר חסידות קלאסי עוסק באמונה ובתפיסת העולם כדי שזה יחלחל לפסיכולוגיה. הספר הזה עושה הפוך: עוסק בפסיכולוגיה כדי לראות איך היא מקרינה על הפילוסופיה. (39:27)
- אפשר היה לתאר גם בכיוון ההפוך (תפיסת עולם לעומתית גורמת לתגובות פסיכולוגיות), אבל הספר בוחר "מלמטה למעלה": קודם החוויה האישית, והמצבור שלה מעצב תפיסת עולם, ספרים ותרבות. (39:50)
- לשאלה אם זה פסימי ודטרמיניסטי: זה לא מעגל סגור אלא נטיות. הרב מאמין ורואה שאנשים יוצאים ממעגלים. הספר לא בא לייאש. אבל זה לא יקרה מעצמו: האדם חייב ליזום משהו בנפשו. (41:40)
למה טלטלה לא מביאה לפיכחון (41:01)
- הדוגמה הקיצונית: שבעה באוקטובר. ציפו ש"כולם יתפכחו", אבל לפי המהלך הזה הצפוי הוא התבצרות. כשיש איום גדול על הנרטיב, הנפש משקיעה יותר כוח, לא פחות. (41:01)
- משתתף מביא דוגמה של אדם מהעוטף ששינה דעה. הרב: יש תמיד חריגים סטטיסטיים, אבל באופן מבני זה לא כך. (42:29)
- אם בשיעור יתקפו אותך אישית כדוגמה, יהיה לך קשה יותר לקבל את התוכן, כי תתגונן – גם אם לאחרים בחדר יהיה קל יותר להבין. (43:15)
- "לחשוב שמנסיבות קיצון יוצרים פיכחון – זה פשוט עובדתית אף פעם לא נכון". (43:41)
- יסוד בתורת החסידות (כנראה): שינוי שבא "מבחוץ" – טלטלה גדולה, חוויה מרגשת, נס – לא יכול לחולל שינוי לאורך זמן, כי המנגנון מתגונן בפניו ביתר שאת. (43:57)
- הרב אומר שרואים זאת היום בפוליטיקה: השמאל התחזק והתבצר בעמדותיו, וזה צפוי. (44:29)
- אותו דבר בבית: ברגע שאתה עושה משהו לא בסדר והאישה בטוחה ש"עכשיו הוא סוף סוף יבין", זה בדיוק הרגע שבו אתה הכי מתבצר ומאכזב. (44:46)
סיכום החלק הראשון: גאווה, עצבות ופחד (45:16)
- שלושת הכשלים: תחזוקה (גאווה – "אני סוחב את כל העולם על הכתפיים"), סדקים (עצבות, דאונים) וחרדה (תיאולוגיה – הדאגה "מה יהיה מחר"). (45:34)
- החרדה היא הקרנה של תפיסת עולם רחבה, לא של חוויה נקודתית, ולכן היא מחמירה עם הגיל. ילד נוטה לאופטימיות או לתמימות. ככל שמתבגרים ו"רצים על אותו אלגוריתם" יותר זמן, נעשים ציניים, פסימיים ו"מפוכחים". לכן זו מרירות. (46:02)
- הפיכת האלגוריתם תעשה שלוש פעולות: תפסיק את תחזוקת הגאווה ותשבור אותה, תברר את הדאונים ואת הנטו, ותמתיק את חוויית העתיד לאופטימית. זה ה-"end game". (47:45)
- בספר היה פרק סיום שהסביר זאת אחד לאחד, אבל העורכים הוציאו אותו כ"כבד מדי" והוסיפו ציורים ובדיחות. לכן הדברים בספר משתמעים ולא מפורשים. (48:16)
- איפה זה בחסידות? זו "אמונה": האמונה של האדם היא השלכה של הפסיכולוגיה שלו. חיים לא מתוקנים מובילים ל"אמונה נפולה" – לא רק כפירה, אלא אמונה במשהו נפול, כמו אל "לא סימפטי". (49:06)
- אף אחד – חילוני, דתי, ימני או שמאלני – לא חווה את עמדתו כדוגמה. כל אחד חושב שהוא רציונלי. הרציונל הזה משתנה לאורך השנים, ובדרך כלל מידרדר. לכן המבוגרים בדרך כלל פסימיים יותר מהצעירים. (49:58)
- גם אם מישהו מכיר "סבא אופטימי", חריג לא מוכיח כלום. רק מגמות רחבות, בסקרים של אלפי אנשים, אומרות משהו. (51:02)
- הרב מספר על יהודי שהכיר, "היהודי הכי אופטימי בעולם". לשבת לידו היה "נס", כי זה יוצר דיסוננס: האנטרופיה של החיים מובילה למקום אחר. (51:59)
המטרה המעשית ודוגמת ה"מרכז" (52:41)
- האידיאל הוא להפוך את כל האלגוריתם. מבחינה מעשית, כמו בגוף: רוצים חיי נצח, אבל בינתיים רוצים להאט את הדעיכה ולשפר את "חילוף החומרים". (52:44)
- התוצאה: פחות תחזוקה ועייפות, פחות סדקים ותסכולים, פחות פסימיות ומרירות – ועד כמה שאפשר, להפוך את המגמה. (53:19)
- דוגמה מהפוליטיקה: בבחירות הקודמות כולם רצו "מרכז". הרב רואה בזה ייאוש: לבחור במי שאומר הכי פחות, כי "כל קצה כבר מפחיד אותי". הנטייה בחיים היא לפשר את הקצוות, וזה לא טוב. בקצוות יש מתח, ויש חיים. (54:43)
- סיכום: גאווה, עצבות ופחד הם שלושת הסימפטומים של הטבע הראשון. החלק הבא בספר יעסוק בהבנת התהליך שמידרדר ובהנעתו בכיוון ההפוך. (56:03)
קהל היעד: למי שכבר "חטף" מהחיים (56:22)
- בפגישות עם מו"לים שאלו את הרב מי קהל היעד. התשובה שלו: לא מתחת לגיל 25 בערך. (56:33)
- הסיבה אינה שהספר קשה, אלא שהוא "מפוכח מדי". הקורא צריך להנהן לתיאור של הסחת הדעת מהנטו ושל תחזוקת התדמית, וצעירים בדרך כלל לא מזדהים איתו. הרב מצטער על כך, כי מפסידים את הקהל הצעיר. (56:46)
- בסוף: שיחה קצרה על קריאת ספרים וגרסה קולית לספר. בשבוע הבא מתחילים את חלק ב'. (59:07, 1:02:25)
התובנות המרכזיות
- כדי להבין את הקלקול, הפוך את התיקון. תיאור הטבע הראשון בספר נבנה מהיפוך המשפט המסכם של "פרק בעבודת ה'": גאווה מתוחזקת, עצבות עמומה, פחד מריר. (03:43)
- שלוש דרגות של תיקון: לשבור, לברר, להמתיק. גאווה דורשת שבירה טוטלית, עצבות דורשת בירור של טוב ורע מעורבבים, ופחד צריך רק "המתקה קטנה". (12:16)
- התדמית יוצרת פער מובנה עם המציאות. כל ערך שאני מייחס לעצמי מעבר לנטו יוצר פער, ואת הפער ממלאת "קריינות" פנימית שמצדיקה אותי כל הזמן. מכאן העייפות והשחיקה. (20:24)
- מה שהקריינות לא מכסה הופך לדכדוך. הדאונים של החיים הם הסדקים בתדמית. הם לא תקלה מקרית, אלא חלק מובנה של הטבע הראשון. (29:38)
- הפסיכולוגיה מעצבת את התיאולוגיה ואת מה שנראה "רציונלי". מצבור חוויות לא מתוקנות הופך לאמונה נפולה – בעולם קר או באל קפדן – ולחרדה מן העתיד, שמחמירה עם הגיל. (37:23, 49:47)
- טלטלה לא מביאה לפיכחון, היא מביאה להתבצרות. כשהנרטיב מאוים, הנפש מגינה עליו יותר. לכן התקפה ישירה, אסון או "רגע האמת" בוויכוח בבית בדרך כלל לא משנים אדם. (43:41)
- זה לא דטרמיניסטי, אבל השינוי לא יקרה מעצמו. אלה נטיות, ואפשר לצאת מהמעגל, אבל האדם חייב ליזום עבודה פנימית. (41:40)
- המטרה המעשית היא להאט את הדעיכה. כמו בגוף, האידיאל הוא להפוך את המגמה, אבל קודם כול להפחית תחזוקה, סדקים ומרירות. (52:44)
מקורות שהוזכרו
- המאמר "פרק בעבודת ה'" (הרב יצחק גינזבורג), המשפט המסכם: "הגאווה נשברת, העצבות מתבררת והפחד נמתק". (02:41)
- ספר התניא – פתיחה בשאלה "איך אני מרגיש" (שמחה או עצבות). (01:06)
- ספר התניא – "שלא לערבב את שמחת הנפש בעצבון הגוף". הרב אומר שהביטוי מופיע בתניא פעמיים, ושבירור העצבות הוא נושא הפרקים האמצעיים. (12:55)
- מלאכת בורר בשבת – כדימוי לבירור. (05:46)
- יסוד בתורת החסידות על שינוי שבא "מבחוץ" ואינו מחזיק לאורך זמן (זיהוי לא ודאי). (43:57)
- פרידריך ניטשה – כדוגמה לפילוסופיה פסימית ש"מתחברת" לחוויה הפסיכולוגית. (36:28)
לקחת הלאה
- הרב לא נותן בשיעור הזה תרגיל מסודר. הקריאה המעשית היא להגביר את הבהירות סביב הנטו: לא לברוח ממנו להסחות דעת, גם כשזה מאכזב. (11:23)
- לשים לב ל"קריינות" בראש, שמתווכת את הפער בין התדמית למציאות ("הוא לא הבין אותי", "הוא היה עייף"). (21:29)
- ליזום עבודה פנימית ולא לחכות לטלטלה חיצונית שתשנה. (42:14)
- לקרוא את החלק הראשון של הספר בעיון, בפרטים. (45:23)
ציטוטים בולטים
- "זה כמעט טוב, רק צריך איזה המתקה קטנה." (14:18)
- "אני לא בא לשכנע בן אדם שהוא ככה, אני בא לתאר תופעות." (31:48)
- "לחשוב שמנסיבות קיצון יוצרים פיכחון – זה פשוט עובדתית אף פעם לא נכון." (43:41)
- "הפסיכולוגיה שלנו מעצבת עבורנו מה אנחנו מגדירים כרציונל." (50:18)
- "ככל שאני יותר זקן, אני יותר ציני, יותר מריר." (46:57)
רעיונות מרכזיים
הטבע הראשון הוא התיקון, הפוך
2:58תיאור הטבע הראשון בספר נבנה מהיפוך המשפט המסכם של "פרק בעבודת ה'": "גאווה נשברת, עצבות מתבררת ופחד נמתק". לפני התיקון הגאווה מתוחזקת, העצבות עמומה והפחד מריר. אם מבינים מה מתקנים, מבינים מה היה צריך לתקן.
לשבור, לברר, להמתיק
12:02שלושת הפעלים מתארים שלוש דרגות של תיקון. גאווה צריך לשבור לגמרי. עצבות צריך לברר, כי יש בה טוב ורע מעורבבים. ופחד צריך רק "המתקה קטנה" (14:18).
בורחים מהנטו אל עמימות
8:34הנטו, מה שנשאר מאיתנו בלי עיסוקים ותוספות, הוא מקום "רזה" וטעון. לכן אנחנו שומרים סביבו עמימות ומסיחים ממנו את הדעת. הקריאה של השיעור היא להגביר את הבהירות על המקום הזה, גם כשזה מאכזב.
התדמית דורשת תחזוקה מתמדת
20:24כל ערך שאדם מייחס לעצמו מעבר לנטו יוצר פער מובנה עם המציאות. את הפער ממלאת "קריינות" בראש, כמו "הוא לא הבין אותי". התחזוקה הזאת היא מקור העייפות והשחיקה.
הדאונים הם סדקים בתדמית
28:39לא כל פער אפשר לתווך. כשהפרסונה לא מחזיקה, באים תסכול ודכדוך. לפי הרב, זה מחיר מובנה של הטבע הראשון אצל כולם, לא תקלה מקרית.
הפסיכולוגיה מעצבת את תפיסת העולם
32:22מצבור של חוויות לא מתוקנות הופך לתפיסת עולם: אל קפדן, עולם קר, עתיד מר. אנחנו חווים את זה כהיגיון טהור, כי "הפסיכולוגיה שלנו מעצבת עבורנו מה אנחנו מגדירים כרציונל" (50:18).
טלטלה מביאה להתבצרות, לא לפיכחון
43:41כשהסיפור שלנו מאוים, הנפש מגינה עליו עוד יותר. לכן שינוי לא יבוא מעצמו או מבחוץ. זה לא מעגל סגור, אבל האדם צריך ליזום עבודה פנימית, ולפחות להאט את הדעיכה (52:44).
תמלול
0:00תודה רבה. ואז סברנו את הסדר של הספר, למה כתבתי אותו ככה. כמו שאמרתי, השיעורים האלה, העיקר זה אנחנו רוצים להצמיד את התוכן, את העניה, וגם לפרק במדת השם, שזה כאילו המאמר הישיר, שזה מבוסס עליו. למדנו בפעם פרק במדת השם, יש עוד השיעורים ברשת, אבל זה כבר למדני כזה, ופה זה הרבה יותר קליל. אז סוף שיעור קודם הסברתי למה זה בטניה, שזה כאילו דרך ארוכה וקצרה, ושבאמת איך שפתחנו פה על טבע ראשון שהחלק הראשון מתאר את הטבע הראשון של אדם אז לא לא כל כך ברור איפה זה בטעניה
השלמה לשיעור הקודם: איך נבנה הפתיח של הספר
1:06כלומר, הטירוץ שאמרתי, הכי פשוט בטעניה, זה שהוא מתחיל גם את הטעניה בשאלה איך אני מרגיש שזה כאילו חידוש שאם זה יעשה אותי עצוב, יעשה אותי שמח לחשוב ככה, ואמרנו שעצם זה שאת מורז, זה כן מציב את השאלה הזאת כמשהו כל כך חשוב זה קצת חידוש, כאילו מי אמר שעבודת השם זה להרגיש טוב או שירך השמח כשאני אמרתי שאיפה זה בפרק ועד השם אז שבושה אמרתי שלא בדיוק ככה מתחיל פרק ועד השם אחרי זה חשבתי, נזכרתי מיד אחרי זה שזה לא נכון, שאיך הגעתי לפתיח הזה אז אני אגיד עכשיו משהו
1:40שפעם מי שלא למד פרק ועד השם זה קצת קשה להבין, אבל כולם פה למדו איך הגענו לכל הפתיח של איך שהספר הזה נפתח אז לקחתי בעצם גם בחשיבה שלי ככה הגעתי לזה כדי לדיברנו על זה פעם, כשנקחתי את הסוף של פרק ועת השם, אני יודע מישהו זוכר, את המשפט המסכם של המאמר, אז במשפט המסכם הוא אומר שלוש דברים שאם אתה הולך בדרך הזאת, אם אתה משלים, כאילו מתוך עבודה נכונה קורים שלוש דברים, כאילו שלוש תיקונים בנפש. וכשרציתי לתאר מה זה הטבע הראשון של האדם אז לקחתי את המשפט הזה והפכתי אותו על הראש
2:20כי הוא אומר מה קורה איזה שלוש תיקונים קורים אז אם קוראים את זה הפוך אז זה משקף שלוש כלכולים כי הוא באаяв מכול כל כי בשביל לצייר מה הכלקול הראשוני שאותו רוצים לתקן אז לקחתי את המשפט המסכם ואפכתי אותו אז מה המשפט בסוף ברגבת השם מי שזוכר, הוא כותב שם שכשהוא הולך בדרך זו, אז שלוש דברים. אז גאוותו נשברת, העצבות והייאוש מתבררים בעין האמיתי, אני זוכר את זה, והפחד נמתק בשורשו, ככה הביטוי. גאווה נשברת, עצבות מתבררת, ופחד נמתק. ככה כתוב בסוף פרק 1 של השם.
3:06והכי שהוא מסביר את כל המהלך שלו, אז אומר שאם תלך ככה... מה שלמדנו פה לפני שנים אז זה מבוסס זה המסגר אבל למה אני ממשלים את זה כי שבוע שעבר אמרתי שהסדר שפתחתי פה זה לא כתוב שם אז נזכרתי זה לא נכון שכל הפתיחה הזאת הגעתי אליה זה נכון שהמאמר שלנו נפתח ככה כל הפתיחה הזאת הגעתי אליה מלקחת את הסיום של המאמר שם ולהפוך אותו אז אני רוצה להסביר את זה כי זה גם משהו יפה קצת בלמדנות, בלימוד, בלראות את הטקסטים. וזה גם משהו מאוד יסודי להבין את המהלך של הספר פה.
3:48כי התיאור פה של טבע ראשון זה בעצם לקחת את המצב המתוקן שמתואר בחסידות ולהגיד אותו הפוך. כי אתה אומר את המצב המתוקן הפוך, אז זה בעצם ממילא זה משקף את המצב הלא מתוקן. מה היה צריך לתקן? אז אם מבינים, לוקחים את מה מתקנים, אז מבינים מה היה צריך לתקן. אז ניקח את המשפטים האלה ונהפוך אותם על הגאווה כתוב שהגאווה נשברת אז מה זה הפוך מגאווה נשברת? אז אם את הגאווה צריך לשבור אז מה זה הפוך מלשבור? אז אני אמרתי לטפח או לתחזק זה היה הביטוח נכון מה הכותרות?
ההיפוך: מתוחזק, מבולבל, מריר
4:27נפח נכון, אז נפח נראה לי זה היה טיפוח בהתחלה באחד הגרסאות משלנו עם נפח או תחזוקה לא תחזוקה, תחזוקה בנפח זה מה שתיבענו פעם קודם את הלקוח המתהווה שזה כאילו המנוע אחרי זה יש תחזוקה תחזוקה זה כאילו לתחזק זה הפוך מלשבור בסוף בפרק 1 שם כתוב שהגבה במצב המתוקן היא נשברת ממה להיוצא שבמצב הלא מתוקן אז היא הפוך מנשברת מה זה הפוך מנשברת? מתחזקת, מתוחזקת העצבות אז היא מתבררת אז פה זה לא במילה אבל מה זה הפוך ממתבררת? אוקיי, אז נסביר שנייה. מתבררת זה יותר מלשון, כי לברר משהו זה מלשון בהירות.
5:23כמו להבין אותו, שיהיה ברור. לברר זה כמו לברר את העניין. אם משהו לא ברור, אז אני מברר את העניין. גם כשאומרים לברור זה בעצם אותה משמעות, שיש הרבה דברים מבולגנים ביחד, זה לא ברור, כל פרט לא ברור בפני הצולת, הבמבה והביסלים מעורבבים, אז עושים בורר, כמו בלכת בורר בשבת, אז מפרידים את הפסולת מהאוכל. אבל הרבה יותר פשוט להבין את זה כמשהו בנפש. כשאני אומר לברר משהו, זה כמו לברר את הסוגיה, לברר מה קרה. שתי ילדים רבו, צריך לברר מה קרה, מי עשה למי, מי התחיל.
6:03אז כשמשהו יהיה ברור, משהו שהוא לא מבורר, אז הוא, מה המילה? מעורפל, אולי מעורפל. אז המצב המתוקן של עצבות זה שהיא מתבררת. המצב הלא מתוקן זה שהיא הפוך מברור הפוך מברור זה מבלבל, מאורפל לא יודע, נסביר את זה עוד שנייה זה הפרק השני פה והפחד נמתק ככה, אז מה זה הפוך מנמתק מה זה הפוך מה זה הפוך apologize אז מר, אז מצב לא מתוקן זה מר גאווה במצב לא מתוקן זה מתוחזק עצבות במצב לא מתוקן זה מבלבל ופחד במצב לא מתוקן זה מריר איך אני יודע את זה? כי בסוף המאמר שם כתוב
6:59שאם זה יהיה מתוקן זה יהיה הפוך הגאווה תהיה נשברת האצבות מתבררת והפחד נמתק אז התיאור פה של הטבע הראשון של האדם זה הפוך מזה אבל זה בהכרח שקודם צריך לשמר הגאווה בסדר הזה ניקח את מה שאמרתי עכשיו נתאר את זה בחוויה ואז נראה מה צריך לעשות מה זה נקרא לא מה שדיברנו שבוע שעבר מה זה נקרא שמישהו זוכר שבוע שעבר אמרנו שבסדר שאנחנו הסברנו פה לא התחלנו מגאווה אמרנו שהתחלנו מגאווה או ריקנות או עצבות אנחנו פה מי שקראת הספר הספר מתחיל דווקא מריקנות, מעצבות כלומר שאנחנו התחלנו מה שהעצבות
7:57צריכה להתברר אז מה המצב הראשוני שהעצבות לא מתבררת שהיא לא ברורה אז זה בדיוק מה שתיארנו פעם קודמת שבטבע האדם המקומות הריקניים שבו זה מקום שהוא לא הוא לא מעוניין להסתכל לו בעיניים בצורה ברורה כלומר אני לא מעוניין הנטייה שלי היא להשיח דעת לא להיות ברור לגבי הערך העצמי הנטו שלי לשמור איזה ערפול סביב המקום הזה איך תיארנו את זה שבוע שעבר אמרנו שבן אדם בן אדם אם הוא בנטו שלו עכשיו הוא לדעת הכל במהלית יש הפסקת חשמל הפלאפון לא עובד החבר'ה לא הגיעו הוא מתכנס לתוך הנטו שלו, זה מקום
הנטו והעמימות סביבו
8:45מאוד רזה. אבל אנחנו לא אוהבים לשחות ברזה הזה, ולכן אנחנו שומרים המימות סביב הנטו של עצמנו. אני עכשיו מתעסק עם להיות עם החבר'ה, שמוע פודקאסט, ללכת לעבודה. אני לא רוצה להתכנס לתוך הנטו של עצמי. אז אני כל הזמן מסיח דעת מהמקום הזה. אני שומר על חוסר בהירות על חוסר ברירות לא ברור לי הנתר שלי אני שומר על האמימות סביב הערך העצמי שלי זה הגיוני למה? כי זה טעון מאוד טעון עבורי להיות נוכח בנטו של עצמי זה מאוד טעון עבורי אז אולי לפעמים אני מדמיין שאני רק רוצה לשבת על החוף בתאילנד
9:35ולשתות פינה קולדה אבל כולנו יודעים שאם אני עושה את זה במשך חצי שעה, ארבעים דקות, שעה זה מתחיל להרגיש נורא ריק. אז מה עושים? מה עושים היום? מה עושים? מה נעשה? נכון קודם כל כשאומרים דבר כזה אז כולם שומעים וואו טראומטי כי אנחנו לא כן כי אנחנו לא אז כל אדם שתגיד לו שאתה תנענות אותו בחדר עזוב עכשיו מתחל אדמה אין אוויר אין אוכל עזוב את החלק המתעללים בך גם בלי שיתעללו בך סתם להיות עם עצמך אין לך מה לעשות, אין לך מה להתעסק. זה היום ונורא, זה נשמע היום ונורא.
10:24נכון? בסדר, אז זה כבר פיזי, עזוב את הפיזי, עזוב את ההתעללות. שם יש גם התעללות, זאת יותר גרועה. אבל גם אם אתה תכזז את החלק הזה, עדיין רק השהות בנטו, אנחנו לא מורגלים בזה. זה נקרא שהעצבות לא ברורה לנו, כי הנטו הזה הוא מקום שאנחנו שומרים אותו לא ברור, הוא לא מבורר. בסדר? הגיוני? זה מצב לא... לפי ההסבר של המאמר יוצא שאנחנו רוצים... זה כאילו, זה מעציב אותי, אם אני מתקרב לנטו שלי, זה עושה לי עצבות. בגלל שאני מסייח מזה דעת זה לא ברור לי אז כשזה מתברר זה כאילו מאכזב אותי מתעסקל אותי
11:19אז אולי צריך לשם באופן יזום אז באמת הטענה תהיה צריך ללמוד את זה שדווקא אנחנו רוצים להגביר את הברירות הזאת שיהיה יותר ברור לנו המקום הטעון הזה כמה אפשר זו שאלה אבל יותר ברור כלומר המגמה הראשונית הלא טובה של האדם זה לשמר את האמימות ואנחנו רוצים הפוך רוצים להגביר את הבהירות על הדבר הזה אנחנו נראה נגיע לזה אבל זה נקרא נגיד עוד משהו בבריאות עוד משהו שהוא דימרנו על זה בעבר אבל זה כאילו אם כבר אמרנו את המבנה הזה יצא פה שלוש שלוש פעלים גאווה, לשבור לברר, להמתיק
שלושה פעלים: לשבור, לברר, להמתיק
12:10אז אפשר להגיד הרבה דברים ממי ששאלת אז נגיד את הדבר הזה עוד זווית שהיא מאוד ניכרת מה ההבדל בין לשבור, לברר ולהמתיק אז אחרי הדברים הכי פשוטים שמיד קולטים זה שלשבור זה משהו מאוד טוטלי כאילו מה שנקרא לזרוק מהחלון אז כאילו, אז גאווה זה משהו שהוא רובו כחולורה צריך כאילו תוטלוס, לשמור את זה כשאני כותב, אומר פה שעצבות זה משהו שצריך להתברר אז כמו מלאכת בורר בשבת שעברנו יש פה 50-50, יש פה זה זה משהו שהוא מבולבל יש בו חלקים טובים, יש בו חלקים לא טובים צריך לעשות סדר בראש מה הביטוי
12:57בטעני על הדבר הזה? הסגרת אותו הרבה פעמים ביטוי חשוב הוא היה הכי חשוב בתניה שהוא אומר פעמיים לא לערבב שמחת הנפש בהיצבעון הגוף המילה לערבב בתניה המילה ברירות כמו שאנחנו מסבירים עכשיו היא כתובה לגבי עצבות והוא אומר שצריך לא לערבב שאדם נוטה לערבב צריך לא לערבב את שמחת הנפש prosecutor צריך להסביר את זה אבל זה נקרא ברור העצבות בתניה זה הפרקים האמצעיים בספר גם שם זה משהו מסביר זה בא מחוסר בהירות אז שתי דברים אמרנו כאן גם שאנחנו רוצים להגביר את הבהירות וגם אנחנו רואים מיד
13:35לפני שהסברנו כלום שהפתרון של גאווה זה משהו מאוד טוטלי הפתרון של עצבות זה משהו הרבה יותר רדין, חצי חצי זה לא 100% רע, לא 100% טוב ומה זה להמתיק כמו שהירן אמר קודם שלהמתיק זה כמעט המתקה זה פרוצה כן אבל המתקה זה גם כאילו זה לא לשבור, אפילו לא לברר זה כמו לטבל, להמתיק משהו זה כמו לטבל אותו. אז כאילו זה כבר טוב, רק צריך איזה טיבול, איזה המתקה, למתק את הדבר, לא שבירה טוטאלית ולא אפילו בירור עמוק, רק איזה, זה כמעט טוב, רק צריך איזה המתקה קטנה.
14:23נשים את זה בראש בסעד שנייה, נגיע לזה בהמשך. אז עכשיו נתאר את התיאור שכתוב כאן, נתאר אותו קצר, פה זה כתוב שלוש פרקים, שלוש פרקים הראשונים, כל חלק ראשון, שבה נתאר את המצב הצבירה הזה שבו הגאווה מתוחזקת, עצבות לא מבררת וממילא הפחד מריר, אוקיי? אז אסביר את זה מה מתואר כאן? שבגלל שהבן אדם לא נוח לו בנטו של עצמו אז הנטייה היסודית שלו זה להיכנס למרדף של ערך עצמי כלומר ברמה השטחית כמו שאמרנו אני מחפש דברים להתעסק איתם, לראות סרט לא יודע מה, אבל יותר עמוק מזה
המחיר הראשון: תחזוקה, עייפות ושחיקה
15:08אני מחפש זהות, כאילו להזדהות לא נוח לי, נרגיש קטן וחסר ערך ולכן אני מחפש את הפח זהות מעלת נפח וערך יציבים אני יודע, הקורות חיים כאלה, שאלות עם יני יהיה לי תשובה זמינה ומרשימה כמה שיותר לא רק כשישאלות היא ברחוק, גם כשאני מול עצמי צריך כאילו להתמודד עם השאלה של מי אני, מה אני שווה אז אני מעוניין שיהיה לי תשובה זמינה לשאלה זאת אומרת, אני לא רוצה להזדקק ברגע הזה להסתכל על הנטו שלי אני רוצה להשיח דעת מהנטו הזה
15:45אבל בשביל, על מנת לעשות את זה, אני צריך לבנות איזה רזומי שאני יכול להסתכל עליו ולא עליי. זה משהו לשלבים בחיים. נגיד, בן אדם מבוגע שכבר הכבוד שלו כבר נהיה מאוד דומינטי. זה מחמיר. הוא שמן מאוד. זה מחמיר. לפעמים הוא חסר ביטחון, הוא צריך לפתח ערך כדי שבכלל הוא ירגיש שהוא שווה משהו. אתה שואל אם זה טוב או לא טוב הדבר הזה. אני אומר לפעמים בן אדם, לא יודע, בחור צעיר שהוא חסר ביטחון, וצריך לקצת לנפח אותו כדי שהוא ירגיש שהוא שווה, שהוא יוכל לעשות מה בוא נשאיר את השאלה פתוחה
16:17אני לא רוצה לשפוט את זה אני רק רוצה לתאר את זה יש תופעה כזאת יסודית מאוד בפסיכולוגיה של האדם שמכיוון שלא נוח לו סביב הנטו שלו אז הוא נוטה להשיח דעת לעבר תדמית מנופחת ומטופחת יותר אפשר לתאר את זה כמשהו גס מושחת איזה כחת בעל גאווה שחושב שהוא מלך העולם שמראה את כולם, אפשר לתאר את זה כמשהו בטור נורמטיבי של כולנו שכל אחד יש לו איזשהו תדמית שמי אני ומה אני הנה מחר כולנו נלך לקלפי ונצביע ומסתבר שכל אחד מאיתנו יש לו מספיק ביטחון לחשוב שהוא יודע מה צריך להיות פה במדינה הזאת אז כולנו ו
17:03כולם כולם כולם חושבים שהם אני אמר לך שזה לא נכון גם אני יד רבה אני חושב שאני באמת צודק אז כנראה שאני צודק אני לא יודע לגביכם אבל על כל פנים אני צודק אבל יש איזה כאילו נדרש לנו לטפח איזה הרשת של ערך עצמי וצדקנות שמאפשרת לנו לתפקד בחיים עכשיו אם אני הייתי מתכנס לנטו של הערך העצמי שלי היה לי פחות קל לזרום על החיים אז אני לא רוצה
17:37לכן אני משיח דעת מהערך הנטו הזה ומסדהה עם תדמית. אז את שואלת לי מי אני? אז יש לי תשובה לשאלה הזאת. אני יודע אני מעביר שיעורים, אני כותב ספרים, אני לא יודע מה, אני אבא, אני עובד. כל אחד יש לו סיפור שלם שהוא מספר על עצמו שהוא יותר גדול מהנטו של החוויה הקיומית. בסדר? זה נקרא גאווה. גאווה זה נשמע משהו מאוד גס. זה יכול להיות גס. זה יכול להיות גם משהו מאוד נורמטיבי. התהליך הזה הוא בעצם תהליך של שיח הדעת מהנטו של הקיום. משהו עמוק. בסדר? עכשיו מה הבעיה
18:20אני יכול להגיד גם עדן אני רואה את זה בחיים עדן השלילה שבאמת מי שאין לו סיפור הוא לא יכול אז הוא גמור קודם כל לפי לפי התיאור שאנחנו רואים כאן אין דבר כזה מישהו שאין לו סיפור בכלל מי שאין לו סיפור בכלל הוא באמת לא מתפקד נגיד לילדה שצא ללבי כל מה שצריך לעבור לחברה חדשה נגיד היא הייתה מלכתה קצמצווית כל מה שיש לה חדשה היא משגרית באופן אבסונותי כמו פתוח כל פעם שאתה יכול להציג את הסיפור שאין סיפור, הסיפור הוא פעיל או חורבן, זאת אומרת שהדימוי הזה מאוד קריטי לקיום של אדם. אוקיי, נכון.
18:58אני רוצה להגיד את זה טיפה אחר, זה לא שזה קריטי, אנחנו מקיילים את האישיות שלנו בצורה כזאת, שהופכת את הדבר הזה לגורם קריטי. ניתן לקייל אחרת, אבל זה נכון שאיך שאנחנו בנטייה שלנו מקיילים את האישיות, אנחנו משעינים הרבה מהאישיות שלנו לדבר הזה. ולכן אם אתה תשמוט אותו יהיה קריסה בסדר? צריך לקיים שהוא לא תשמוט ככה אנחנו עושים, כולנו עכשיו, הדבר הזה יוצר בעיות מה למה צריך את זה? אמרת יפה אבל צריך לשים לב שיש איזה מחירים שלוש מחירים כלליים זה מה שהפרק הזה מסביר
19:41כלומר, הנטייה הזאת של האדם להזדהות עם תדמית, עם אגו או עם פרסונה שנותנת לו ערך ונפח, שהיא חיונית, כמו שאתה אומר, היא קריטית, זה יכול להיות, אבל זה עולה שלוש מחירים. מה שלוש מחירים שזה עולה? אז קודם כל, זה, כמו שכתוב פה בפרק הראשון, זה עולה בתחזוקה. כלומר, אני חייב לתחזק את הפרסונה הזאת. אני חייב גם לרכוש את אותם תארים שאני מייחס לעצמי. ויותר מזה אני גם חייב כל הזמן לקריין את המציאות בשביל להסתדר איתם. כלומר, אם אני עכשיו מחזיק מעצמי אדם ישר ומוצלח וחכם,
20:24ועכשיו, מה שהכי חשוב פה זה לשים לב שהבעיות האלה הם, זה כשלים מובנים במערכת. כלומר, ברגע שאני מייחס לעצמי ערך שהוא לא 100% הנטו שלי, אפילו קצת, אז באופן מובנה יש פער בין הסיפור שאני מספר על עצמי לבין המציאות כפי שהיא. נכון שפער קטן, אבל יש פער כלשהו באופן מובנה. אני אוחז מעצמי קצת יותר צודק, חכם, צדיק, יפה ממה שאני באמת. קצת. אז אני נמצא בפערים בין הפידבק שהמציאות העניינית העולם הוא כאילו 100% כמו מראה אז אני נכנס לפה, אז כולם קמו בפניי לפי מה שאני באמת משקף
21:10עכשיו יש איזשהו פער בין מה שאני חושב שאני, ואני העברתי שיעור, אני חושב שהשיעור הוא קצת יותר מוצלח ממה שהוא היה תמיד זה מובנה, עכשיו אולי אני לא שם לב, אבל בגלל שזה ככה ההד שחוזר עליי כל הזמן מהמציאות הוא קצת פחות ממה שאני מצפה ועל מנת שזה לא יערער אותי, אני כל הזמן מקריין, בלי לשים לי, וכל הזמן יש אוברוויס כזה בראש, שהוא לא הבין אותי והוא בטח היה עייף, אני גם לא ישנתי בלילה, אני כל הזמן יש לי קריינות בראש שמתחזקת את הסיפור הזה.
21:45עכשיו ביום יום זה משהו ממש שולי. אם יש עכשיו פער גדול, עכשיו רבתי בבעת בית ויש פיצוץ אז בן אדם יושב בבעת ממש תוכן כמה הוא לא בסדר וכמה אני בסדר וכמה זה כבר חריף. אנחנו בכוונה לא רוצים לקחת את הדוגמאות החריפות אבל יש תופעה שבאופן מבני זה שאני מתקייל סביב תדמית דורש ממני להשקיע מאמצים בתחזוקה של הנרטיב הזה
22:15כל הזמן בדרך כלל אני לא שם לב לזה זה רץ ברקע אבל כל הזמן אני מקריין את המציאות מתרץ מתווך כמו עכשיו זה אקטואלי הזה הבחירות כולם הולכים להגיע מחר זה יצא מהספר היה דוגמה פה בספר שרוצנו בעריכה הדוגמאות פה היה הכנסת שאם רוצים דוגמא טובה לדבר הזה אז כן, בכנסת יש 120 חברי כנסת שבאופן פשוט הדעות שלהם הן מאוד מאוד שונות מן הקצה לקצה, ואף על פי כן רואים בחוש שכל מה שמתרחש במציאות, לא משנה מה קורה במציאות, כולם תמיד חווים באופן רציונלי שאו, זה בדיוק מה שאמרתי כולם! עכשיו זה משהו
23:01כל קטע שלו זה כאילו פלא שיכול להיות דבר כזה, ומבואים בחוש אנשים עם דעות מהקצה לקצה לא משנה מה יקרה, הכלכלה תעלה תראה, תראה יהיה מלחמה, יהיה שלום מה שלא יקרה במציאות איכשהו זה מאושש ומחזק לכולם את כל התזות שלהם כאילו זה פתאום מה שאני אמרתי, אני הרי אמרתי עכשיו זה פלא כאילו פלא אבל אם מסתכלים על זה קצת יותר אז רואים שזה באמת זה כולנו כך כל הזמן מקבלים פידבגה במציאות והנפש האישיות מגויסת מאוד לתווך ולתחזק על מנת לגונן על הסיפור שאנחנו מספרים
23:37נכון שרומנו פוליטיקאי כמו פוליטיקאי זה בן אדם שעשה מזה קריירה הפרנסה שלו תלויה בזה אז אצלנו זה קצת פחות פרודיה קצת פחות קיצוני בדרך כלל למרות שגם לא תמיד כי בחלקים הטעוניים של החיים שלנו או בוויכוח עם האישה או לא יודע מישהו חתך אותך בכביש, אז פתאום גם אתה נהיה חבר כנסת ואתה יודע להסביר תיאוריות הזויות ומצוצות מהאצבע בשביל להצדיק למה זה היה הדבר הכי נכון מה שאתה עשית וכולם טועים. ביום יום השקרתי זה נשאר בגדר שפוי אבל זה קיים
24:06זה מחיר אחד, המחיר הראשון שגווה מאיתנו, הקיול הזה של האישיות, זה שזה דורש באופן מבני מאמצים לתחזק. מה הסימפטום שזה בחוויה בנפש? כל מה שבן אדם מרגיש בחיים באופן שגרתי, עייפות ושחיקה, זה הכל במיזה. זה שיש כאילו ממש כמו שהביטוי שונאים שסוחבים יש פה ציור, אחד הציורים הראשונים זה המחשבה שזה היה לקריחה זה של בן אדם שסוחב סוחב תדמית כן, מה זה משקר לעצמו זה לא מעייף זה כן מעייף, הפוך כי להיות בשוכנה כל כך זה דורש כל הזמן טיווך אוקיי, אם הוא מטווח שקר כן, אבל אם הוא נגיד
24:50מה זה שקר? שקר הרב, אנחנו מרגישים נגיד סופקים נכון מה זה בתואר מה זה היינו מה זה אולי כי בשביל להרגיש ככה גם אנחנו וגם כל בן אדם להרגיש כל כך צודק מעבר לערך האמפירי של האישיות גם הוא מרגיש ככה אם אתה חושב ככה מאה אחוז על העמדות שלך ויש איזה בחור שמצביע דמוקרטים והוא גם מרגיש ככה מישהו פה טועה שנייה שנייה שנייה שנייה שנייה בוא נגיד ש הסברה הפשוטה היא שמישהו טועה יש 120 חברי כנסת כולם תמיד צודקים זה לא עובד מתמטית מישהו פה טועה, נכון?
25:57ההוא שטועה, איך הוא יכול להרגיש שהוא כך צודק? זה נדורש הרבה תחזוקה ותירוצים וטיווח ואיבוד אז רגע, שנייה אז אני טוען שזה לא שלפחות אחד טועה אלא כולם טועים עכשיו אני לא מתאמם בהחלט יכול להיות אחד שטועה יותר אחד שטועה פחות בדיוק כמו שיכול בעדם שיש לו נרקסיזם פסיכוטי והוא חושב שהוא נפוליאון אוקיי אז זה באמת תדמית מאוד קשה לתחזק אותה והיא גם תייצר לך המון אומץ נפשי אתה יכול להיות מושפע אז אם אתה חושב ככה אז רובנו הדעות שלנו והתדמית שלנו היא הרבה יותר קרובה למציאות מאשר אותו
26:36אחד שחושב שהוא נפוליאון בוא נפרדה ברוך השם רובנו ולכן גם אנחנו מצליחים לחזוק לחיות בחוץ זה ישפוז מקפיאה אבל לכולנו יש פער כלשהו למה עוד פעם כי באופן מובנה התדמית שאני מתחזק כל מה שהיא באה לתת לי זה יותר ערך מהנטו הטעון הזה זה מובנה זה מטרת הפרויקט אז תמיד יש פער פער קטן פער גדול תמיד יש פער ולכן כולנו עסוקים בתחזוקה ותיווך מסוימים אני אגיד לך את הביטוי הפשוט אמרתי את זה בשיעור הקודם זה ששואלים אותך מי אתה, יש לך אינטואיטיבית תשובה לשאלה הזאת, זה כבר נקרד תדמית.
27:20יש לך, באמת הדוגמה שאמרנו שבו, שאמרה שבו, שאם שואלים ילד קטן את השאלה הזאת, באמת ילד מאוד מאוד קטן, אין לו תשובה, זמינה. השאלה מוזרה ביניו, היא לא מובנת מאליה. תופס אותו כאילו, מה, מי אני? אני, אני. אני שואל אותך מי אתה, זה נשאר לך שאלה מאוד מגיונית, שיש לך במגירה בבואי דם תשובה לשאלה הזאת האם כששואלים אותך מי אתה אז אתה נעמד על הבמה לוקח מיקרופון ונותן מונולוג של שתיים לא, לא כולם הם נרקסיסטים כלנו, רובנו, אנשים הרבה יותר סבירים אבל עדיין כולנו מתחזקים
27:57והתדמית הזאת היא דורשת באופן מובנה תחזוקה והדבר הזה מעייף, יוצר שחיקה וזהו, זה העייפות של האדם קראנו לזה סוכבים, כמו שאומרים בחיים. מה המצב? סוכבים. עשנו פה ציור של איש שסוכב תדמית של עצמו, כאילו פסה של עצמו. זה קצת סטריאוטיפי, זה מצחיק, זה פרודיה, אבל זה הציור ששמנו. זה תופעה ראשונה, מחיר ראשון מה המחיר השני כל המחירים האלה זה מובנה אצל כולם מחיר השני זה שחוץ מהתיווך חוץ מזה גם באופן מובנה תמיד יש לא על כל הפערים אפשר לתווך כל הזמן כמו שאמרת קודם, אחד הוא מאמין באוסלו אוקיי
המחיר השני: סדקים ודכדוך
28:49לעתים כמה שהוא מתווך לעצמו לעתים לעתים לעתים נסנק קצת והוא חושב רגע אולי בעצם יש פעמים שאני לא מצליח אני מתפרץ אני צועק נפלט לי איזה משפט לא במקום והפרסון הזאת שאני מייחס לעצמי לא מצליחה להחזיק מעמד אחרי כל הטיבוך וזה אני לא מצליח להחזיק מעמד ואז אני נהיה מתוסכל מדוחדך מלנקוליה, עצבות כל החוויות של דאון מה שנקרא זה כמו לחזור לרדת לקרקע כי הוא יתאפס אני אף על עצמי, אני קצת מנופח בשביל זה צריך לעשות הרבה פור בעביר צריך לנפח וגם אחרי שמנפחים על כל לא תמיד מצליחים באופן מושלם
29:38ואיפה שלא מצליחים אז יורדים לקרקע יש דאונים הדאונים של החיים גם פה זה יכול להיות דיכאון קליני זה יכול להיות סתם צרוח פחות או מלנקוליה, תזכור איך עשיתי דבר כזה אוי לא הייתי צריך להגיד את זה כל הדברים האלה זה כאילו הפערים שלא הצלחתי לתרווך אותם אוקיי? עכשיו גם זה, זה מחיר מובנה זה יכול להיות הרבה זה יכול להיות צעד אבל זה מחיר מובנה גם התחזוקה היא מובנת וגם הדכדוכים והסדקים זה מובנה ברגע שאני מתקייל בצורה כזאת
30:15שזה הטבע הראשון של כולנו ואכן כולנו סובלים מהתסמינים האלה כולנו יש לנו עייפות ושחיקה וכולנו גם לעתים יש לנו דכדוך ועצבות אז אם אני מספר לעצמי שאני רב משפיע חשוב שכותב ספרים וממד אנשים לחריכיות וטה טה טה טה אז הסיפור הזה הוא דורש ממני לתחזק פרסונה מסוימת וזה מאייף אותי קצת וזהו ומספיק שנכנסתי מישהו בשעות איך היה הספר מה annual откático אני לא מבטר מיד אז אני מיד בראש בלי שאני בכלל זה לא רצוני אפילו אני מאיתם הוא לא מבין עניין
30:51כי הנרטיב רץ אבל בסוף הנרטיב לא מצליח לגייץ הכל ואת החלקים שהוא לא מצליח לגייץ אז אני קצת מרגיש בשעה זהו אז זה מובנה אז גם העבודה התחזוקה מובנית וגם הסדקים מובנים יש בלי כמו שאמרים כן יש תחזוקה ויש בלי זה שתי דבר ראשון זה התחזוקה וסדקים מה הדבר השלישי וזה אולי החלק הכי חשוב בספר שזה החלק היחיד שהתלבטת כמו הרבה דברים פה בספר כתבתי יהיו לי על זה כבר פעמים זה בכוונה אני מקווה שזה לא היה טעות אבל הרבה דברים כתובים בצורה משתמעת כלומר לא רציתי לטעון טענות רציתי להסביר תופעות
31:36לתת לאנשים כאילו להביא אותם בתוך עצמם, איך שזה מובן, לא מובן כאילו לא, אתה לא מסכים, לא מסכים כן מסכים, לא מסכים, לא לבוא להגיד זה ככה כתור בספר ככה לתאר, ואם מישהו מזדהה, מזדהה, יבוא באדם יגיד כל מה שאתה אמרת מה פתאום, אני, אין לי קול בראש אף פעם, שאני לא מכיר, אוקיי אז כדרי אנחנו לא בנויים באותה אנטומיה, לא יודע מה להגיד, אני ככה אני מכיר אם אתה מזדהה עם הדברים, אני לא אני לא בא לשכנע בן אדם שהוא ככה אני לא, אין לי כאילו אני בא לתאר תופעות החלק שהכי הכי אני חושב שכאילו קצת
המחיר השלישי: מצבור שהופך לתיאולוגיה
32:12כתבתי אותו זה החלק האחרון פה שהוא כאילו הוא מאוד חשוב פה לכל הספר הוא מאוד חשוב לחיים שחוץ מתחזוקה והסתכים יש גם הצטברות כלומר בן אדם הוא לא רק חוויה פסיכולוגית מתמשכת אפשר להגיד שזה קצת מותר האדם מן הבאמה קצת ההבדל בין בן אדם לבאמה זה שמכיוון שאנחנו יצורים קצת יותר אינטלקטואלים משימפנזות על כל פנים חלקנו קצת יותר, קצת פחות אבל כולם קצת יותר משימפנזות אנחנו רציונליים, אנחנו מפתחים תפיסות עולם, אנחנו מתבואים על המציאות והחוויה הפסיכולוגית היומיומית שלנו
32:57השגרתית היא בסופו של דבר יוצרת תפיסת עולם תיאולוגית שלמה. עכשיו בין אם בן אדם לא שמעת מילה תיאולוגיה בחיים שלו בין אם הוא פילוסוף חובב לכולנו בסופו של דבר יש תפיסה לגבי אופי הקיום, אופי החיים או שאני מאמין באלוקים מסוים או שאני לא מאמין באלוקים אני תופס את עצמי כחי ביוקום קר מנוכר ושנה, לכולנו יש תפיסה רחבה שהיא מעבר לחוויה הנקודתית והדרך שבו אני חווה את היום-יום משליך באופן דרמטי לאורך זמן על תפיסת העולם שאני מפתח וזה משהו מאוד עסודי שמלווה את כל הספר
33:40ופרקט כל הספר מלווה את כל החיים ובאמת זה דבר מאוד עסודי לכן הוא משמעותי מאוד להבנת המנגנונים של הנפש וממילא ככל שיש קשל מובנה בפסיכולוגיה זה באופן מוכרח משליך ומקרין ויוצר קשל מובנה בתיאולוגיה אז אם אני עכשיו לאורך שנים נכנס לשיעורים ומספר סיפור על כמה אני מוצלח ועדיין כתבתי כבר ארבע ספרים ולכולם התגובות היו קצת פחות ממה שהיה ראוי לפי דעתי שאנשים יעריכו אותם אז זה לא רק שעבדתי כשווה הייתי מתוסכל ומוחזב אלא אני גם קצת פיתחתי תובנות לגבי אופי הקיום ואופי האנשים
34:25ואנשים אף פעם לא יעריכו כמו שצריך. יש לי כבר קצת ציניות ויש לי כבר קצת, כלומר זה לא נשאר רק החוויות המסוימות שעברתי אלא זה בוודאות מקרין על איך אני תופס את החברה, איך אני תופס את העולם, איך אני תופס את הקיום והדבר הזה הוא כמו תיבת תהודה כלומר זה חוזר אליי. אז אני פעם מה שאני כותב ספר, אני אולי לא שם לב לזה אבל אני כבר פחות אפילו מתיימר ואני כבר מבין לך זה בטח לא תנה, זה מחלחל לי כבר לאיך אני תופס את המציאות וצופה את העתיד גם פה
35:03בפשטות אנחנו מדברים על דברים שמדהינים, סבירים, שפויים אבל גם פה זה יכול להפוך לפרנאויות וחרדות וה-CIA מחפש אותי ודואג שאף אחד לא יתן לו ספרים, אפשר להגיע למקומות כאילו ממש נהורותיים וכוונה, בכל הספר, רוצים לשמר ולצמד לפרופורציות הסבירות האוניברסליות שמשותפות לכולם. אבל זו התופעה של שלוש מחירים. זה שאני מתקייל סביב תדמית, כמו שאמרנו, זה הכל מתחיל מזה שיש לי חוסר נוחות בנטו, והאינסטינקט שלי פונה לאיזה תדמי קצת מפחד וזה יוצר שלוש כשלים מובנים שמלווים את החיים של כולנו
35:46שזה עוד פעם תחזוקה סדקים שגם אחרי כל התחזוקה יש אי אלו סדקים וברקע של המתמשך של זה יש מצבור של תפיסת עולם, תיאולוגיה ואמונה אז אם אני דתי אז אני מאמין שאני מתחיל להרגיש שהקב' ברוך הוא איזה טיפוס קפדן כזה שמחפשתי בפינה וזה ואם אני לא דתי אז אולי בחירי היית קודש ברוך הוא קופא איזה מנגנון קר מנוכר שלא סופר אותי ממתר כל החוויות אל המוצ'ופה אצלי זה נכווה ונתפס אך ורק כרציונליות תאורה כלומר זה לא זה לא בהכרח יכול להיות שהמילה תיאולוגיה לא שמעתי אותה
36:25מהי מהי מעולם לא חשבתי עליה ולא קראתי שום ספר פילוסופי בחיים ואף על פיקן זה שכשאני קורא ניטשה אז זה נורא וואלה מתחבר לי ומתיישב לי זה לא רק בגלל הדעה הסוציולוגית שלי אלא בגלל שזה מתכתב עם החוויה הפסיכולוגית המשכת של החיים שלי וכשהוא בא וכותב על כמה שהעולם דפוק והאנושות עם הגילה אז הוא אומר רוצה תעלי את המילים מהפה זה מתחבר לי עם מכלול חוויות והיא נכינה מלמי שקורא ניטשה בגיל חמש עשרה זה באמת הרבה פורט זה לא הגילה במוצאה של חובה וניטשה לא ניטשה לא היה יוני אבל זה לא רק ניטשה
37:02ניטשה עוד מילה קאנט ושו בעצם כל מי שעסק בפילוסופיה בסופו של דבר היה פסימיסט ככל שאני עוסק יותר בניסוח של החוויה, מה שאני אומר עכשיו זה טענה שהיא לא ברורה אפילו בעולם הפילוסופי. יש פה טענה קצת רדיקלית, אפילו רדיקלית מדי, אנחנו בכל זאת רוצים לטעון אותה ולהתמקד מהזווית הזאתי, שבעצם האמונה של האדם, הפילוסופיה שהוא מאמין את תפיסת העולם שלו, היא במידה רבה תוצר של ההתמודדות הפסיכולוגיות שלו.
37:40וזה שאתה מצייר, אתה יכול, אם חיית חווה חוויה של סתם ניתוח רציונלי שהגעת למסקנה שאנחנו חיים בעולם קר ומנוכר, הטענה בספר היא שזה שזה נראה לך אחרי מתבקש ואחרי מתקבל על הדעת, עצם ההגדרה שלך לרציונליות מושפעת בצורה דרמטית מהדרך שאתה מנהל את הפסיכולוגיה שלך. מכיוון שאתה מנהל את הפסיכולוגיה שלך עם אסופה של כשלים מובנים, אז גם התיאולוגיה והפילוסופיה שמתפתחת מהמקום הזה, היא משקפת ומהדהדת ומאוששת כמו תיבת תעודה, כמו שכתוב בזה, זה לא רק אתה, אתה רי חי בחברה מסוימת.
38:21וגם כל האנשים סביבך חווים את החוויות האלה. ולכן גם כשאתה קורא ספרים בספרייה זה גם מאושש לך את אותה חוויה שאתה חווית שכל האנשים הם באמת אנטיפטים וטרסנטים. כל החוויות האלה שאתה יצרת מתוך הכשלים הפסיכולוגיים שלך, אז העולם והסביבה החברה היא לא ישרה. אז אם אני מספיק אני מצטדק ומטייח את הקשלים שלי בשביל להרגיש טוב עם עצמי אז אני הולך ומשתכנע שהשכן שלי והבוס שלי הם אנשים לא ישרים ולא עוגנים כי זה הדרך הידע לתחזק ולעמד את האישיות שלי
38:57וככל שאני עושה את זה לאורך זמן אז אני משתכנע שכנראה כל הבוסים בעולם הם כאלה והאנושות היא כזאת וכנראה גם מי שברא את האנושות הוא לא איזה טיפוס סימפטי מדי כי מי עושה כזה עולם וככה זה מחלחל לתוך התיאוריה אנחנו מעמידים בספר הזה את כל מכלול תפיסת העולם והאדם מתוך ההקרנה של הפסיכולוגיה על הפילוסופיה. נכון שאפשר, אולי נגיד את זה כבר עכשיו, היה אפשר להגיד הפוך, עד רבה. למידה רבה, ההבדל בין הספר הזה לבין ספר חסידות קלאסי, וזה בדיוק הדבר הזה, וכשאתה פותח ספר חסידות קלאסי,
ההבדל מספר חסידות קלאסי: מלמטה למעלה
39:34אז באופן פשוט, ספר חסידות רגיל, הוא רוצה להתעסק באמונה, בתפיסת העולם, על מנת שזה יחלחל לפסיכולוגיה. אנחנו עושים הפרוח בספר הזה, אנחנו רוצים להתעסק עם הפסיכולוגיה, בשביל לראות איך זה מקרין על הפילוסופיה. אז את המערכת גומבלינה הזאת היה אפשר להתקוף מכל כיוון, היה אפשר להעמיד את התיאולוגיה של האדם במרכז, כי הייתי יכול לנסח את כל זה,
39:57אני לא מנסה פה להגיד שבגלל שיש לך תפיסת עולם לאומתית לכן אתה מתגונן מול אהבת בית ומגיב פסיכולוגית מי שאתה מגיב ולצייר את הפסיכולוגיה כפלט כתוצר של התיאולוגיה אנחנו אומרים הפוך אז גם פה השאלה כל האידיאות האלה אבל הם נוצרו מתיאולוגיה מלמעלה למטה או מלמטה למעלה. הטענה פה היא מלמטה למטה. כלומר שקודם האדם חווה את הפרט, את האינדיבידואל, הוא חווה את האישיות שלו והמצבור של החוויית האלה משליך ומקרין ומעצב את תפיסת העולם שלו ואז הוא הולך כותב ספרים, יוצר תרבות, משכפל את זה, מהדהד את זה
40:46ככל שהחוויה שלו היא מעוותת אז זה יבוא לידי ביטוי באמונות שלו היה אפשר להגיד אחרת אתה אומר שהכל נשבר אתה אופטימי אז מה זה הכל נשבר זה כמו שהיה זו הדוגמה הכי קצונית את צערנו בזמן האחרון זה כמו שהיה בשביל אוקטוב כאילו כאילו לא, כולם אומרים אז עכשיו כולם התפכחו, מה פתאום, לא רק שלא התפכחו, הפוך, ולפי מה שכתוב פה, אז מה אני אמור לצפות שיקרה אחרי דבר כזה וזה מה שקרה, זה מבדור את מה שיקרה, חייב להתבצר, כי אני, אופה, אם יש איום מאוד גדול על הנרטיב ועל התדמית שלי
למה טלטלה לא מביאה לפיכחון
41:30אז אני נדרש להשקיע הרבה יותר כוחות, לא פחות כוחות, אם עד עכשיו הייתי מוכן לשמוע ביקורת עצמית והייתי יכול אולי להרער עכשיו, כל הנרטיב של החיים שלי זה לא מעגל סגור זה לא דטרמיניסטי זה נטיות אני לא אין לי ראייה רציונלית שזה לא דטרמיניסטי אני טוען, אני סובר, אני מאמין ואני גם רואה במציאות שאנשים צריכים לצאת ממעגלים וגם הספר כמובן הוא לא בא לתאר את כל הדבר הזה בשביל לייאש אותך ולגיד ש... נכון, רואים שיש... אבל מה שכן, זה לא זה לא יקרה מעצמו. כלומר, זה דורש איזה חייב לקרות משהו
42:23אפילו לא משהו חיצוני. כי האדם חייב בנפש ליזום איזה... ... הוא היה איש שמאל בווק וכו'. אוקיי, אז אני לא מתמצא במה שקורה, אבל אני בטוח מההבנה שלי של נפש האדם, שזה סטטיסטית, הרבה פחות אנשים כאלה יש. זה חייב להיות, כי זה פשוט, באופן מבני אנחנו כל כך מגויסים לתחזק את הנרטיב שלנו חיים בתוכו, ואנחנו טולים כל כך הרבה מהבריאות והאישיות שלנו הזה, שעד רבה, כשקורה משהו שמערער את זה, זה בדרך כלל יוצר תגובה הפוכה, שהנפש מתגייסת עוד יותר, לדחוף על הגז בשביל לתחזק עוד יותר.
43:15אז אם אני עכשיו בשיעור, במקום לדבר על בן אדם פלוני, אני אדבר עליך, אבל לדחוף אותך, אז זה יקשה עליך לקבל את התוכן, לא יקל עליך. אם אנחנו ניקח אותך בתור דוגמה, נדחוף את האישיות שלך בצורה יותר ברורה וחדה, אז זה לא יקל עליך לקבל את זה, זה יקשה עליך לקבל את זה. כי אתה תתגונן ויכול להיות שזה יקל על כל מי שיושב מסביב להבין את זה אבל אתה בעצמך תעתה מאוד יותר ולכן לחשוב שמנסיבות קיצון יוצרים פיקחון זה פשוט עובדתית אף פעם לא נכון מה זה אף פעם?
43:49כמו שאתה אומר יש תמיד את האנמוליות הסטטיסטיות של חבר'ה שכן אבל באופן מובנה זה לא ככה כמו שאחד היסודות של תורת חמאל שכאילו שינוי שהוא מקיף כל דבר שקורה בצורה מקיפית בין אם זה תלתלה גדולה או חוויה מקיפית או מויפת או איזה נס באופן מובנה לא יכול ללכול על שינוי לאורך זמן כי המנגנון שאני סובב סביבות האישיות שלי לא רק שהוא מגיב לא רק שהוא לא מטמיע שינויים כאלה הפוך הוא מתגונן בפניהם ביתר סהם אז כשאני מותקף או התפיסת עולם שלי מותקפת אני חושב שרואים את זה היום שהשמאל הוא
44:33הוא מאוד התחזק והתפצר בעמדותיו וזה דבר שהוא פשוט וצפוי וכאילו ברור מאליו שככה יקרה למרות שאני בטוח שבדי אפשר לנצות גם אנשים שזה נורא, אז זה נכון בפוליטיקה זה נכון ברמה, זה אותו דבר אותו דבר בדיוק קורה בביקוח עם אשתך כן, אז אם עכשיו היא תבואה הביתה ועשית משהו מאוד לא בסדר אז יש סיכוי הרבה יותר גדול שאתה תצטדק ותתווכח ותתבצר סביב הפדיחה מאשר בשגרה. פור, בדיוק באותו רגע שהיא שתייכה בטוחה שאה, הנה עכשיו הוא סוף סוף יבין כמה הוא שבנץ, זה בדיוק הרגע שאתה הכי מאכזב.
45:12למה? כי שם הנפש דווקא הכי מתגוננת והכי מתבצרת בעמדות שלה. אז זה אוקיי, זה דברים פשוטים. אז זה מה שמצויר כאן. אז אנחנו לאומך החלק הראשון, זה קורה בפנים בפרטי פרטות, אבל כל החלק הראשון פה זה לשקף איך ברגע שמקיילים ככה את האישיות וכולנו ככה מקיילים את האישיות בטבע שלנו אז אנחנו באופן מובנה יוצרים שלוש כשלים שזה תחזוקה, תסכולים וחרדות גאווה, צורות ופחד מה שכתיבה בהתחלה כבר גאווה זה, חוויה של גאווה זה תחזוקה
סיכום החלק הראשון: גאווה, עצבות ופחד
45:48איש נסוחף את כל העולם על כתפיים, אני עושה בשביל כולם, אני כל הזמן, כמה אני בסדר כל הטרזוקת הנרטיב הזאת. סדקים זה כל הדאונים, כל העצבות נחתוך מהמקוליה, וחרדה זה בעצם תיאולוגיה. אז זה גם משהו שצריך יותר להסביר אותו, אבל כל הפחדים של אדם, מה יהיה מחר? כל החוויה של דאגה, מה יהיה מחר? זה אקרנה, כלומר זה כמו שאומר, זה כמו פסימיות. כלומר זה משהו שהוא מוקרן מתפיסת עולם שהיא הרבה יותר רחבה מהחוויה הנקודתית.
46:22מה זה מצבור? זה משהו שהוא באופן מאוד רחב מחמיר עם הגיל. ככל שהוא קטן הוא נוטה לאופטימיות או על כל פנים לתמימות או נאיביות. וככל שאני כאילו מתבגר וצובר יותר ניסיון ורץ על אותו אלגוריתם יותר זמן, ככה המערכת נוטה להיות יותר צינית ופסימית וכאילו מפוקחת. ולצאת מהיומרות המשיחיות, אז פעם חשבתי שאני אעבור את העולם, אבל גיליתי שכל דרק וכל דפוק ככל שאני אהיה יותר זקן, אני אהיה יותר ציני, יותר מריר, ולכן זה נקרא, אמרו שזה מרירות, זאת אומרת הפחד צריך להתמתק את הדבר הזה, צריך להנתיק
47:06אז האלגוריתם שתיארנו פה עכשיו זה בעצם הפוך ממה שכתוב בתור תיקון במקום שהפחה, במקום שהפדמית, הגאווה תישבר, אני משקיע כוחות ואתחזק אותה. במקום שהעצבות, נגיד לזה הריק, הנקודת אמצע הזאת תהיה בהירה, אני שומר עמימות וכל פעם שהיא מתבהרת אני מסדק ומתוסכל ומנסה לטייח את הערך העצמי שלי. והטבע הזה, הדינמיקה הזאת היא יוצרת עתיד מריר. חוויית העתיד שלי היא להיות מרה פסימית אני צופה עתיד מר ולכן אם אני הופך את האלגוריתם שמקייל את כל האישיות שלי אז זה יפער שלוש פעולות
47:53זה יפסיק את תחזוקת הגבה וישבור אותה ויצור יותר בהירות וברירות יברר את הדאונים, את הנטו שתי רגעים על הקרקע וימתיק את חוויית העתיד בצור אופטימי זה הענד גיימב מה שאנחנו רוצים לתאר בסוף היה פה פרק בסוף שיוצא לנו מהספר שהסביר בדיוק את הדבר הזה בדיוק איך שזה הפוך מהפרק הראשון אבל יוצאנו את זה בעריכה הרבה הרבה יוצא בעריכה החלקים הכי טובים יוצאו בעריכה לצערי אבל הפרק האחרון כמו שאמרתי, האפילוג כמו שאמרתי קודם
48:34כל מה שאמרתי פה עכשיו משתמע מתוך הוא, הוא לא כתוב. היה פרק שכתב את זה אחד לאחד, איפה התחזוקה מטופלת, איפה הסתקים מטופלים, ואיפה התיאולוגיה מטופלת אבל כל האורחים החליטו שזה סובך מדי, ומבנים מדי, ושימן סבאון כזה יתן להם עוד ציורים ועוד בדיחות והכול יעבר, יש בו יותר ציורים ויותר בדיחות אז זה כתוב, זה כתוב זה רק יותר משתמע ופחות נאמר בפירוש עכשיו שאנחנו לומדים את זה אז אנחנו אומרים את זה בצורה יותר בורה, איפה זה כתוב בחסידות, בתענייה פשוט זה מה שנקרא אמונה צריך להסביר את זה
49:14אני לא יודע כמה פוספיקו רשימים שהאמונה של האדם זה שהוא במה אתה מאמין אז זה יותר מכל דבר אחר זה השלכה של הפסיכולוגיה שלך ואם אתה חי לא נכון אז אתה תמצא את עצמך חווה כשאתה חי מול מישהו קב' הוא יצטייר לך כטיפוס לא סימפטי השלכה של החוויה הפסיכולוגית הלא מתוקנת היא אמונה נפולה המונה הנפולה זו לא רק מערכת שלא מאמינים היא מעמנים במשהו נפול וכמו שאמרתי אני לא מרגיש שזה דוגמה דתית אני מרגיש שזה הדבר הכי רציונלי בדיוק כמו שהסמאלני או הימני לא חושב או החילוני
50:11הוא לא חושב שהחילוניות שלו היא דוגמה דתית גם הדוס חושב שהוא רציונלי כלומר, הפסיכולוגית שלנו מעצבת עבורנו מה אנחנו מגדירים כרציונל. וזה שזה נראה לי רציונלי ומתבקש ומסתבר וצפוי, זה מאוד מושפע מהמצבור חוויות שהובילו אותי לנקודה הזאת. ולכן גם לאורך השנים הרציונל הזה משתנה מאוד. הוא בדרך כלל מתדרדר. ויש התערובות יש לי פלאי מצטפר אני צופה פני עתיד יותר כודר אז המבוגרים שבינינו הם בדרך כלל יותר פסימיים מהצעירים שבינינו עוד פעם, אני אומר כסטטיסטיקה גורפת
50:52אם מישהו פה מכיר איזה סבא אופטימי אוקיי, זה לא יש כמו הוא שאמרת מהעוטף כל דבר יש סטיוטקן בכל הסטטיסטיקה למה אתה מכיר אותו? כי את כל האלה שחושבים אותו דבר שחשבו קודם אתה פשוט לא מכיר כאילו פשוט אומרים את הדבר שבאחורי כל אז עכשיו, את יודעת מה זה? אני מניח שאתה גם יכול למצוא את ה... כמו שאתה מזכיר אותו, אז אני בטוח של השמאל יש איזה שתיים מתנחנים, מתפקחים ש... כאילו, הדברים לא נוראי כלום אני לא... הדבר היחיד שאפשר לעשות לחוש, וגם זה דורש הרבה ביקורת, זה מגמות רוחב, כמו סטטיסטיקה
51:32אין סטטיסטיקה מעשר אנשים, סטטיסטיקה צריכה הרבה יותר מה שעושים היום במדגמים. היום המדגמים עושים על 500 שאלה כזה. מאוד מאוד מעט. סקר עומק של חברה, אלפי אלפי אנשים צריכים שיגיע לסקר שהוא סטטיסטית קרוב. באמת ככל שעושים מספרים גדולים באמת זה מאוד מאוד מדויק. כמו הסטטיסטיקה הזו, הכי מדויק שיכול להיות במספרים גדולים. מספרים קטעים זה כמעט לא שווה כלום.
51:59אני לא יודע אם יש איזה בחורות שככה מתפקח בראות אף, זה לא, מנעבול לב זה לא אומר הרבה, ולכן גם אם מכירים איזה סבא לאופטימי זה מאוד יפה, אבל עד הבא היה פה אחד בחבורה שהיהודי, נדבר, נפתני, היהודי הכי אופטימי בעולם. ובאמת לשבת הידו זה היה נס. כל מי אדם מרגיש שזה סטיית תקן אדם אדם, זה נורמלי, ולכן זה היה כל כך כיף, כי הוא היה כזה כצופה עתיד טוב. למה זה כל כך פלא?
52:29יש הרבה ילדים בני שש שמרגישים ככה. ילדים ביני שבעים שמרגיש ככה זה פשוט עושה לך איזה דיסוננס. כי האנתרופיה של החיים היא מובילה למקום אחר עכשיו את כל ההתנרדות, אמור לצלם, רוצים לטפל בה, רוצים לייעל אותה. כי במה המאותית אנחנו רוצים להפוך את כל האלגוריתם. הספר כאילו מתאר עבודה שבאה להפך את כל האלגוריתם. מבחינה ריאלית, מה אנחנו רוצים, לפחות במיידי, לנסות? רוצים לשפר, להאט את, כמו בגוף, להאט את קצב הדעיכה ולשפר את חילוף החומרי.
המטרה המעשית ודוגמת ה"מרכז"
53:05מה האידיאל, רוצים חיים נצחיים, רוצים שהגוף לא ימות אף פעם, בסדר, אבל בינתיים על כל פנים רוצים לחיות יותר זמן ויותר בריא, אז זאת דבר גם בנפש. רוצים להאט את הדעיכה הזאת, לייעל את המנגרונים שיהיו פחות כאלה, וממילא גם הסימפטומים ירדו יהיה פחות תסכול, פחות נאהבה, פחות תחזוקה, פחות עייפות, פחות יסדקים ותסכולים ונחזקות, ופחות פסימות ונרירות. נרד רבה, ולאפילו להפוך את זה.
53:33אז זה, וזה השלמה לשיעור הקודם, שכל המבנה כאן הוא מאוד קשה לו דרך גבוהת השם, הוא בעצם נבנה מלקחת את המשפט האחרון שבא גבוהת השם ולהפך אותו. לקחת את המשפט שעל ידי העבודה הזו הגאווה נשברת, העצמות מתבררת והפחד נמתק, ולתאר את התמונת מראה שזה המקום שבאנו ממנו. שזה שבלי עבודה זו הגאווה מתוחזקת, העין, הריקנות נשארת עמומה, לא מתבררת, ואז הפחד מריר.
54:06הצפיית פני העתיד, הצפי, הוא צפי מר ומפחיד וחרדתי, דאגות, מי יודע מה יולד, זה כמו ניסיון חיים, שאני יודע שמחר, אתמול היה קשה ומחר יהיה יותר גרוע. אז אני אומר את זה במציניות מוגזמת אף אחד לא באמת ממש חושב ככה אבל קצת כולנו ממש חושבים ככה יש לנו כבר איזשהו אז אם מישהו אופטימי מדי אנחנו קצת דואגים לפנשר אותו כי זה כבר לא מרום גילינו אנחנו כבר לא נותנים לעצמנו לחזות חזיונות
54:39כן זה כמו הדוגמא כבר אנחנו עכשיו לבחירות מה הדוגמא שאנחנו מדברים שמולים את זה בשנים האחרונות זה אחד הדברים הכי מגעילים בפוליטיקה הישראלית אני לא יודע אם זה... אני לא מכיר מספיק, כי זה משהו עולמי, אבל כבר איזה עשר, חמש עשר שנה, המציאו בארץ מושג של כמה מרכז. אולי קצת נראה לי פחות עכשיו. היה תקופה שכולם רצו לבחור מרכז. אני אומר, זה נורא יפה. כמה מיואש צריך להיות, ללכת על... לבחור מי שיגיד הכי פחות, אני הולך עליו. כאילו, שמה יהיה מחר, נחיה.
55:18כל קצה כבר מפחיד אותי כבר, ברוב החזוות וייאוש אני מתמרכז, מתמרכז, מתגהץ לאיזה קצוות מאוד מאוד קטנות בישיות שלי וחבל יש משהו במרכז שהוא הכי מייאש מכל ה... אז היום נראה לי, תווקא השנה אני מרגיש איזה קצת פחות אבל במערכות הבחירות הקודמות היה המון מרכז, שמאל מרכז, ימין מרכז, מרכז מרכז מרכז, מרכז מהגיבור המרכז מפלגות במרכז, גוש המרכז. היום נראה לי קצת פחות, שזה טוב, תופעה טובה, שמתחלבים מהקצוות. אנחנו אוהבים הקצוות. קצוות זה מתח, זה חיים, שתי הקצוות, זה טוב.
55:59בסדר, הנטייה בחיים היא לפשר קצוות, זה לא טוב. אז זה עד כאן, זה השלמה. כאווה, עצבות, פחד. שלוש הסימפטומים של הטבע הראשון, שהספר מאוד בנוי על המבנה הזה שציינו, ואיך לטפל בדבר הזה החלק הבא זה להבין איך התהליך יתנדר ולהתחיל לעניע אותו הפוך אבל התמונת מצב כי בחלק הראשון רק בא לתאר את התמונת מצב שבאמת שאלו אותי בכל המתאומים של הספרים הדבר הראשון ששואלים אותך זה מי הקהל יעד ומה הגיל זהו, אז אני כאילו לא יכול לצייר שזה פונה למישהו בטח על הגיל 25 אבל לא כי זה קשה כי זה כאילו זה
קהל היעד: למי שכבר "חטף" מהחיים
56:54זה מפוקח מדי וזה משהו כאילו אתה פותח את הספר אתה חייב להנהן בהתחלה מספיק לקנות את זה את התיאור הזה כל התיאור שאנחנו אמרנו עכשיו שמהאדם מסיח דעת מהנטו מתחזק תחזור אופה זה כאילו, לא יודע יש צריך להנהן לזה לא כולם מעניינים לזה כי יש איזה גיל שאתה רואה שאנשים מעניינים לדבר הזה חבר'ה בני 19 לא נראה לי מעניינים על זה כל העם לא יודע זה היה התחושה שלי יכול להיות שיש חבר'ה שטופ שתראה או... ככה היה נראה לי בסדר לחיים לחיים היה פה חם, אני חיגבת את המסגן, אני... כן, זהו, יתחת אותנו פה
57:43לא נורא, לא נורא עושים את זה, יכול להשים את זה רק עליי מה, הכל מהפלאפון? לא, חשב תראה, אתה צריך להגיד את זה ב... אתה לא יכול לצעוק עליו אתה עוריד כמה, לא, אתה לא יכול להגיד לו לא, אתה לא יכול לפלאפון, אתה צריך לדבר, אתה לא יכול להפיע. אם לחוץ כפתור זה שנות ה-80 כזה. טוב, נו, אני אקרא כמה אחרי ואחרי צעירים פה. 16. 16, נו, מה אתה אומר? מעניין לך? . אבל התיאור הזה של החיים, שאני משיח דת מהנטו מתחזק איזה משהו, ואז אני מוצא את עצמי בקריינות
58:40אני מצטער שעד גיל 25 לא מעניינים לדבר הזה זה כאילו לא... לא מתאר את החוויה היומיומית הפשוטה שלי כאילו בסדר, אבל לא חריף כך להצטער כשעשיתי לך שמל לזה וזה חבל כי זה... מפסידים את הקהל הצעיר זהו, הקראת צעיר לא יודע לקרוא, זה לא משנה. טוב. ככה אומרים. לא קוראים ספרים. איך זה נכון? קורא ספרים? קורא ספרים. אה, נדע. אף קפות כזה עוד בסדר. קפות כזה כאילו, איך אני הרגשתי, זה התופעה הכי אופטימית של העשור האחרון. כאילו, שמשהו יתארך, במקום להתקצר. לא? בסדר, אבל לפחות זה משהו... במהלך.
59:46קייבת הספרים. לא דיגיטלי, יש קינדל, קינדל. אי אפשר קינדל בשבת. טוב, בוא נראה החנויות מפוצצות אתה יודע כמה ספרים מצאים היום? אני לא מאמין יוצאים ספרים בקצב שאתה לא מאמין ידיעות ספרים היום מוצאים יותר מספר ביום כי יותר מ-350 ספרים בשנה אז זה היה לי, אני אומר לך לפני זה, שיחות שהיו לי לפני שנה שנה וחצי את קריאה ספרים או עוד שנה? אני קריאה ספרים, מה, ממתי? לא, כשאני הייתי ילד קראיתי מאוד ספרים אני חושב שיש לי יותר סטאפ לבדילים ואני חושב שזה מתוח אתה מתוח? אתה מתוח?
1:01:00לא יודע, אני בתחושה שלי יש משהו ש... אני לא נראה אם זה נעיל מדי אני יש לי תחושה שזה כאילו... שזה יחזיק ספרים זה לא אותו דבר, זה לא אותו דבר אתה לא קורא ספרים בכלל? בכלל בכלל? כדאי לך כן את זה אפשר לקרות באי-בוק אבל זה מעצבן קודם כל את כל הייצוב כי האי-בוק כאילו לא תלך לשמוע את הייצוב הוא מקריא לך את זה כן עציו לי להקריא את זה בעצמם להתיישב מול איזה... אני צריך איזה חמש שעות לעכשיו לקרוא את זה אני גם לא יודע כמה הקול שלי הוא מתאים לדבר הזה אתה יכול להפסוק את הכנות אתה יכול...
1:02:02לא כי זה חשוב, זהו יש בזה הרבה צייניות לא, לא, לא, כמובן לא שלא תהיה צייניות לא, יש בזה המון מה, אם מישהו יקלוט את הצייניות הזו, יבוא ימוע את זה איך אתה מפעיל את הכל ככה? הכל אפשר הכל הכל אפשר בסדר, בזאת השם, נו לחיים לחיים אז יו, השבוע הבא כבר נתחיל חלק ב' בזאת השם השבוע הבא יהיה קר, בלי טעונות היית טעונה בדרך, אמרים לי? אני הייתי טעונה בדרך אני? כן כן הייתי בדרך את תיר השולר, בקרותך היה נורים אז בר בנתיב היה, האוטו היה עם נקראו הייתי חוקי תודה רבה.
1:03:15לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא, לא תודה. תודה.
לחשוב
אין כאן תשובות נכונות. כתבו לעצמכם, במילים שלכם.
ההתקדמות וההערות שלך נשמרות רק בדפדפן הזה, במכשיר הזה. הן לא נשלחות לשום מקום, ואף אחד אחר לא רואה אותן. ניקוי נתוני הדפדפן ימחק אותן, ולכן כדאי להוריד עותק מדי פעם.
לכל ההערות במחברת